לא רק לילדים: כך הפך הגיימינג לחלק בלתי נפרד מהשגרה של אנשי קריירה ומשפחה

מאת: איתמר לוין

לפי איגוד האינטרנט הישראלי, נכון ליולי 2022 ישנם 3.24 מיליארד גיימרים ברחבי העולם. נתוני הצריכה של גיימינג ממשיכים לעלות, אך התחום עדיין נתפס כמיועד לאוכלוסייה הצעירה בלבד. ארבעה גיימרים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם מספרים על אהבתם לתחום, על ההבדלים בין אז להיום, ועל איך ניתן לשלב גיימינג עם עבודה במשרה מלאה וחיי משפחה

כשהייתי בן 19, לאחר שחסכתי כסף במשך תקופה ארוכה, הצלחתי לקנות לעצמי מחשב גיימינג בעלות של כ-10,000 שקלים (12,000 אם כוללים גם את המסך). אותו מחשב היה מצויד ומאובזר בציוד החדיש והמתקדם ביותר של אותה התקופה. מאז עברו 6 שנים, המחשב עדיין חי ופועל, אך במקום פיצוצים ואקשן בגרפיקה מרהיבה, הוא מספק לי ריגושים משימוש בו ללימודים ועבודות כמו הכנת הכתבה הזו.

משחקי מחשב ועולם הגיימינג בכלל היו תחביב שלי עוד מגיל צעיר, ובעבר "שרפתי" שעות רבות מול המסך. אך בעוד שכרגע ניתן להגיד כי אין לי יותר מדי מחויבויות על הראש (עוד לא מצאתי "עבודה של גדולים" וכמו שזה נראה כרגע, ייקח עוד זמן עד שאקים בית בישראל), אני עדיין מרגיש שהתשוקה שלי כלפי תחום הגיימינג היא לא מה שהייתה פעם: מ"ימי הזוהר" של גיל 16 בהם הייתי חוזר מבית הספר ומשחק כמה שיותר וללא דאגות, הגעתי למצב האירוני שבו ההורים המליצו לי השבוע לשבת ולשחק קצת במחשב כי "אני כל היום על הרגליים וצריך קצת לנוח מדי פעם".

הסיטואציה הזאת העלתה בי שאלות כלפי העתיד וכלפי האהבה שלי לעולם הגיימינג: האם אצליח לשמר את התחביב הזה ואת התשוקה אליו גם בעוד מספר שנים כאשר אהיה באמת עסוק בצרות של החיים הבוגרים? הרי אם עכשיו אני בקושי מרגיש את מגע הפלסטיק המחוספס של שלט הפלייסטיישן שלי – מה יהיה בהמשך? האם הסביבה בכלל תקבל את התחביב ה"ילדותי" הזה, בזמן שהצרות שלי יהיו לסיים את הפרויקט לעבודה עד סוף השבוע, או אפילו חשוב יותר: להספיק לשטוף כלים לפני שאשתי תחזור הביתה? על מנת לחפש תשובות, ישבתי לשיחה עם 4 גיימרים שהצליחו להתגבר על אתגרים אלו ומשלבים את האהבה לגיימינג יחד עם עבודות משמעותיות, וחלקם אף עם חיי משפחה וילדים.

משחקים בהגדרות

אין ספק שתחום הגיימינג נמצא היום בשיא של כל הזמנים מבחינת פופולאריות. משחקים כמו "פורטנייט", "פיפא", "מיינקראפט" ו-"GTA" נכנסו לתרבות המיינסטרים, וקשה למצוא מישהו שלא שמע לפחות על אחד מהם. אך בעוד שהפופולאריות של המדיום גדלה, אפשר להגיד שהסטיגמות עליו עדיין רווחות. כשרוב האנשים שומעים את המילה "גיימר", סביר להניח שידמיינו לעצמם אדם בלי יותר מדי מחויבויות, כזה שנשאר כל היום בחדר בבית הוריו וצמוד למסך בכל רגע שמתאפשר לו (במילים אחרות: אני בגיל 16). אם תשאלו את אותם אנשים בן כמה אותו "גיימר" – כנראה שמבוגר הוא לא.

שחר, פאשה, יוסי ורוני רחוקים משנות העשרה שלהם. למרבה ההפתעה, הם גם יוצאים מהבית מדי פעם ומנהלים חיי עבודה ומשפחה מוצלחים – כל זאת לצד התשוקה המשותפת של ארבעתם לעולם משחקי המחשב. שחר (37) אף מגדיר את עצמו כ"גיימר בהא הידיעה", זאת בכל זמן שהוא לא עסוק בלהיות אבא במשרה מלאה לארבעת ילדיו ובתחזוקת משק הבית. "אין לי בעיה עם הכינוי הזה", הוא משתף. "במיוחד היום כשהוא כל כך טרנדי – אם תלך היום לחנות ותרצה לקנות כיסא מנהלים פשוט ב-700 שקל, אתה יכול להוסיף את המילה גיימר ולתמחר אותו ב-2,500 שקל… זה משהו שהחברה כבר מקבלת".

פאשה (38), עצמאי בתחום הפרסום, מספר: "אני לגמרי מגדיר את עצמי כגיימר, וזה תמיד היה חלק מהחיים שלי. אני רואה בגיימינג תחביב לגיטימי לכל דבר, כמו כל תחום אחר של בידור. אני גם לא מתבייש בהגדרה הזו, ואין לי בעיה עם הכינוי. יש אנשים שחושבים שגיימר זה כינוי למישהו שגר במרתף ומתנהג כילד, אבל מבחינתי זה פשוט כינוי למי שאוהב משחקים. הרבה מהחברים שלי הם גם כאלה, וחלקם אף יותר מבוגרים ממני ועדיין מוצאים זמן לשחק. גם אלה שאינם גיימרים מקבלים את זה היום הרבה יותר בקלות. לא פעם קורה שבפגישות עבודה או עם לקוחות בסוף הפגישה אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על מה שיחקנו לאחרונה".

יוסי (40), מתכנת ב-WIX, נושא בגאווה את התואר "גיימר" לאור העבר העשיר שלו בתחום: "הרבה אנשים רואים בגיימינג כתחביב בלבד, אבל בשבילי, זה תמיד היה מעבר לזה, וכך אני רואה את עצמי עד היום. בהתחלה, כשהייתי יוצא לדייטים למשל, הייתי שומר לעצמי את זה שאני גיימר, אבל היום אני מרגיש הרבה יותר נוח ופתוח עם זה. כשאני מספר לאנשים שאני גיימר, הם לרוב מגיבים בחיוב, ויש אפילו כאלה שמתחברים לזה מיד. הכינוי הזה מבחינתי מסמל הרבה שעות והשקעה בתחביב שלי, ואני חושב שאנשים מסביבי מעריכים את העובדה שאני גאה בזה ולא רואה בכך משהו ילדותי או חסר ערך".

רוני (39), איש אבטחת מידע ומנהל רשת במייקרוסופט, מחשיב עצמו "גיימר לייט", וזאת לאור תחום המשחק היחסית נישתי שלו – משחקי קצב (בהם השחקן צריך לתזמן את פעולותיו בדרכים שונות). "בהתחשב בכל מה שהולך מסביב בתחום עם משחקים כבדים וגרפיקה מפוצצת, אני חושב שאני יותר גיימר לייט, וזה למרות שאני משחק משחקי קצב כבר מעל ל-21 שנים. אני לא מספר על זה לאנשים כי אני לא גיימר ברמה המקצוענית שמשחק כל יום וכל היום במשך שעות. היום, אחרי 21 שנה, זה יותר לכיף אבל עדיין אני מתחרה מדי פעם".

השלבים הראשונים

התשוקה והאהבה של הארבעה לתחום כלל לא חדשה עבורם. "אני משחק משהו כמו 30 שנה", מספר שחר. "לאחי הגדול היה קומודור  64 והוא הכניס אותי יותר למשחקי האולד סקול. המשחק הראשון שאני זוכר ששיחקתי היה 'מריו' הראשון המקורי ב'מגאסון'" (שם נוסף לקונסולת ה-'פאמיקום' או ה-NES המפורסמת של חברת  נינטנדו).

יוסי, כמו שחר, חי ונושם את עולם הגיימינג כבר קרוב ל-30 שנה. "המשחק הראשון שאני ממש זוכר הוא 'פיפא', ששיחקתי בו על קונסולת המגאסון שלי. הייתי בעבר גם פרו-גיימר, השתתפתי בתחרויות מקצועיות ונסעתי לטורנירים בינלאומיים כדי להתחרות. בתקופה ההיא, במיוחד כשעוד הייתי מתאמן שעות על גבי שעות, לא כולם הבינו את זה. ההורים שלי, למשל, ראו בגיימינג בזבוז זמן, ולא הבינו למה אני משקיע כל כך הרבה במשהו שלא יוביל בהכרח לקריירה. החברים שלי דווקא תמכו, והיו כאלה שגם התחברו למשחקים והצטרפו אליי".

יוסי החל להתחרות בטורנירים של פיפא בארץ. הוא זכה בתואר אלוף ישראל בפיפא שלוש פעמים. עם הזמן, הוא החליט לקחת את כישורי הגיימינג לשלב הבא – תחרויות בחו"ל: "החוויה הגדולה ביותר עבורי הייתה בתחרות בינלאומית בסיאול. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי לטורניר גדול מחוץ לישראל, וההתרגשות הייתה עצומה. כשהגעתי לסיאול, הכל הרגיש גדול יותר – המעמד, הקהל, וגם רמת המשחקים. התחרות עצמה הייתה מאתגרת בטירוף, ונתנה לי הזדמנות לשחק מול שחקנים שהיו ממש בטופ העולמי. מעבר למשחקים עצמם, לראות את התמיכה מהקהל המקומי ולהיות באווירה של מקצוענות וגיימינג ברמה הכי גבוהה היה משהו שלא חוויתי קודם".

המשימה: למצוא זמן לשחק

בעוד שהארבעה מספרים על השעות הרבות שבילו מול משחקי המחשב בצעירותם, האהבה לתחביב נהיית קצת יותר מסובכת בחייהם הבוגרים. "הזמן שאני משקיע בגיימינג השתנה באופן משמעותי", אומר יוסי. פעם הייתי יכול לשחק שעות רבות ביום, במיוחד כשהייתי בשיא התחרויות שלי כגיימר מקצועי, היום זה לא ככה. כיום אני מקדיש בסביבות 7-6 שעות בשבוע, תלוי בתקופות ובכמה אני עסוק. זה הרבה פחות מבעבר, אבל אני עדיין נהנה ומעריך את הזמן שאני מצליח להקדיש לזה".

פאשה מספר שגם אצלו המצב דומה: "אני מקצה זמן מוגדר למשחקים, במיוחד בימי שישי אחר הצהריים, וזה כבר הפך להרגל. לאחרונה, גם ההתקדמות של מכשירי ה-Handheld  (קונסולות ניידות) כמו Steam Deck עוזרת מאוד, כי אני לא צריך להתחייב למחשב נייח ויכול לשחק על הדרך. בשנים האחרונות, בזכות טכנולוגיות כמו גיימינג בענן (הזרמת משחקים דרך האינטרנט) אני יכול לשחק בכל זמן פנוי שיש לי מבלי להיות כבול לפינה מסוימת בבית".

עד כמה השתנה זמן המשחק שלך?

"פעם הייתי משחק הרבה יותר, אבל עם השנים הסשנים התקצרו", אומר פאשה. "היום אני משחק בסשנים קצרים יותר, ותכנון הזמן הפך לחלק בלתי נפרד. זה לא משהו שאני יכול לעשות כל יום, אבל אני דואג לפנות לזה זמן באופן קבוע פעם בשבוע, למשל ביום שישי או בערב כשמתאפשר". גם אצל רוני, סופי השבוע הם הזדמנות למשחק ולמפגש של קהילת משחקי הקצב אליה הוא שייך.

אצל שחר המצב קצת שונה, מכיוון שכיום לצד היותו יוצר תוכן ושדרן (סטרימר) של משחקים בפלטפורמת טוויץ' (Twitch), הוא גם אבא במשרה מלאה. "אני יוצר תוכן מ-2018", הוא מספר. "הקמתי פודקאסטים, ערוצי יוטיוב וקהילה בשם 'אבות וחרבות' שכל תכליתה היא באמת לאגד חבר'ה בגיל שלי ולתת להם מקום לדבר ולהכיר עוד אנשים שאוהבים גיימינג וכבר לא כאלה צעירים. עזבתי את הקהילה לפני שנה וחצי כשנולדו לי התאומות. אז היא מנתה בערך 3,000 חברים בפייסבוק, היום היא עם מעל 6,000".

כאשר נשאל על הרגלי המשחק שלו כיום, שחר מספר: "אני משחק בין 8 ל-10 שעות בשבוע. כשהייתי 'בן טיפש עשרה' הייתי יושב 16 שעות ביום מול המסכים. היום כבר אין לי את הפריווילגיה של לשבת כמות כזאת של שעות ולשחק. גם אם היה לי יום חופש שלם בלי אישה וילדים, אני לא חושב שהייתי מצליח לשבת פרק זמן כזה ארוך. גם בסופ"שים מבחינתי אני לא נוגע בשום משחק, מבחינתי זה זמן איכות עם האישה והילדים אם אין שום דבר אחר".

ומה לגבי הילדים? שחר הבהיר למשפחתו שאין להם ממש ברירה. "הבן שלי בן ה-6 הוא גם גיימר ואנחנו משחקים גם ביחד", הוא אומר. "אין לי ממש בעיה לשלב גיימינג ומשפחה, במיוחד עם אישה תומכת ולא אנטי. אם היא הייתה אנטי, היא לא הייתה אשתי". כנראה שבסוף, הדרך הכי טובה לשלב גיימינג עם חיים הבוגרים היא למצוא שותפים לדרך, ואם לא מוצאים כאלה – אז יוצרים אותם.