קמתי לרקוד: שורדי מסיבת ה"נובה" חוזרים למסיבות הטראנס מהן ברחו

מאז השבעה באוקטובר, מתמודדים שורדי מסיבת ה"נובה" עם פוסט-טראומה שמקשה עליהם בתפקודם היומיומי. חלקם סבורים שהטיפול היעיל ביותר עבורם הוא דווקא החזרה למסיבות הטראנס. מה גורם להם לחזור למקום שממנו ברחו?

לינוי רטר

"בהתחלה ראיתי משהו בשמיים, לא הייתי סגור בדיוק מה זה. הייתי ממש מסטול", מספר בן קריסטל, בן 27 מחיפה, שהיה במסיבת ה"נובה" עם חבר מהעבודה. "המוזיקה עדיין המשיכה עד שפתאום זה הפסיק ואמרו במיקרופון 'צבע אדום'. באותו רגע ארזנו את כל הדברים שלנו ורצנו לאוטו".

המסיבה, שנערכה ליד קיבוץ רעים, הייתה מהיעדים העיקריים של מתקפת הטרור של חמאס על ישראל בבוקר השבעה באוקטובר 2023. מתוך 3,500 משתתפי המסיבה, 364 נרצחו, 44 נחטפו ומאות נפצעו בגופם ובנפשם. אלו ששרדו והצליחו להימלט מהמסיבה, היו עדים וחוו בעצמם אירועים טראומתיים מזוויעים. חלקם היו תחת השפעת חומרים פסיכדליים.

קריסטל וחברו ברחו מהמסיבה בנסיעה על כביש 232, תחת אש. בדרך נתקלו במארב מחבלים. הם נאלצו לעשות את הדרך חזרה למסיבה והסתתרו במיגונית עד שהחליטו שוב לנסות ולברוח. הם הגיעו לקיבוץ סעד, שם שהו מספר שעות. לאחר מכן נמלטו צפונה כשקולות נפץ ואזעקות צבע אדום מלווים אותם.

תומר וינר, בן 25 משמשית, היה עם בת זוגו במסיבת ה"נובה" בשבת של השבעה באוקטובר. הם הפעילו דוכן מכירה של מוצרים מהמזרח הרחוק. ברגע ששמעו את האזעקות, קיפלו את הדוכן וניסו להימלט עם רכבם, עד שהבינו שהם חסומים מכל הכיוונים. "באיזשהו שלב התחיל ירי מסיבי וכולם ברחו מהרכבים. נאלצנו גם אנחנו לעזוב את הרכב. מצאנו איזה שיח, התחבאנו בו למשך שעתיים כשלא מפסיקים לירות לנו מעל הראש. ירי לא פוסק", מספר וינר. אחרי זה נמלטו שניהם והמשיכו לכיוון מושב פטיש, שם ניצלו על ידי השוטר רס"ל רמו הוזייל שהביא אותם בבטחה למושב כפר מימון.

וינר וקריסטל משתפים שהם חווים פגיעה באיכות חייהם כתוצאה מפוסט-טראומה. "יש לי הרבה התעוררויות בלילה", מספר וינר. "אני קם מאוד עייף. הרבה סיוטים, הרבה פלאשבקים. ביום-יום אני חווה התקפי עצבים, רגעים של חוסר שליטה ואובדן היאחזות במציאות". קריסטל חושף שעבר מגוון רחב של טיפולים לאחר האירוע: "היינו במתחם הטיפולי שהיה בחוות רונית. היו שם מטפלים מכל מיני סוגים: הומאופתיה, ריפוי בעיסוק ועוד. היה גם את הריטריט בקפריסין. שם זה היה מקום שהרשיתי לעצמי לרקוד. פשוט שמנו מוזיקה והשתגענו. זה היה נטו לשחרר את זה. לא הייתה שם הרגשה של אושר ומה שצריך להיות בטראנס. כולם רצו להוציא את זה החוצה".

וינר מוסיף ומספר על הריפוי שבריקוד: "אחד הדברים שהכי ריפאו אותי זה פשוט לחזור ולרקוד. המוזיקה היא הריפוי. הפורקן שיש במסיבות האלה שמוציא את כל האנרגיה שאגורה בתוכי ונותן לה לפרוק ונותן לה מקום, עם כל הכאב. מצאתי את עצמי רוקד ובוכה גם תוך כדי הריקוד כי זה עוזר לי לשחרר את הכל". קריסטל מחזק את דבריו: "כשאני רוקד למוזיקה הזאת, כשאני באמת נכנס לתוכה, כל הרגשות שלי, הרעים והטובים, מתכנסים ביחד והופכים לאחד".

פרופ' רואי אדמון, חוקר טראומה וראש התכנית הקלינית במסלול נוירופסיכולוגיה בביה"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מסביר מדוע החזרה למסיבות הטראנס מהווה אינדיקציה חיובית להתמודדות עם פוסט-טראומה: "היכולת ללכת למסיבה מתוך כוונה לטפל בעצמך היא כבר מסוגלות גדולה מאוד. אתה מביא את עצמך למקום שאתה יודע שיהיה לך קושי מתוך אמונה שאתה תצליח להתמודד עם זה ומתוך הבנה שזה יעשה לך טוב. זה דורש כוחות נפשיים מאוד גדולים שלא לכולם יש אותם. זה בהחלט לא פתרון שמתאים לכולם אך מי שמסוגל בכוחות עצמו ועל דעת עצמו לעשות את זה כשהוא מוקף בחברים או במטפלים – אני חושב שזה הדבר הנכון".

מאז השבעה באוקטובר, נדמה כי המשפט "We will dance again" הפך לסיסמה. עבור וינר וקריסטל, המשפט הזה הוא הרבה מעבר. "מאז ה'נובה' אני אישית לפחות ואני יודע שעוד הרבה, הרגישו לא בסדר ללכת לרקוד ולהנות. אנחנו רוקדים ואנחנו רוקדים כפול גם, בשביל אלה שלא יכולים לרקוד", משתף קריסטל. "We will dance again, זה הריפוי שלנו", מדגיש וינר. "אותי באופן אישי זה ריפא ואני בטוח שזה יכול לרפא כל אחד בזמן שלו".