מעזה לחיפה: החזרה המאתגרת לשגרת חיים בצל המלחמה
עד לפני כמה חודשים, דין גורדון, חייל במילואים, ציפה להתחיל לעבוד במקום עבודה חדש. ב-7.10.23 ההתרגשות התחלפה במתח ובאי ודאות עם גיוסו למילואים בעזה. כיום, אי הוודאות מלווה אותו גם בחזרה לשגרה: "המשמעות שהייתה לי במילואים פשוט איבדה כיוון"
מיכאל סטשנקו
השעה היא 13:00 בצהריים. דין גורדון, בן 31 מקיבוץ רמת יוחנן, יוצא לעוד הפסקת סיגריה במקום העבודה החדש, שם הוא עובד "רק" תשעה חודשים. לא מזמן הוא חזר מהקרבות בעזה, והוא עדיין מנסה להסתגל לעומס שכולל משימות ותקשורת יום-יומית מול לקוחות, שהחליף בן לילה פעילות מבצעית אינטנסיבית. עם חזרתו למציאות חיים חדשה במשרד הממוזג, ישבנו לשיחה ארוכה על אי הוודאות, המתח והקשיים שבחזרה לשגרה.
יום לאחר פרוץ הקרבות בשבעה באוקטובר גויס גורדון למילואים לתפקיד סמל מבצעים בחטיבה 4. הוא הבין שהכול עומד להשתנות. "התחלתי לעבוד במשרד פרסום בחיפה בתור מקדם אתרים באותו שבוע", הוא מספר. "האמת שהכול קרה תוך כדי הסתגלות לעבודה חדשה, מקום חדש, הכול חדש בעצם. כי גם קיבלתי דירה בקיבוץ לא מזמן. היו הרבה שינויים והתחלות חדשות באותה תקופה". לדבריו, התחושות באותו הבוקר החזירו אותו לאחור, והמתח הורגש היטב באוויר. "אני זוכר את הנסיעה באוטובוס. הסתכלתי החוצה ופתאום ממש הרגיש כאילו אני נוסע עכשיו לבקו"ם ומתגייס שוב. הייתי צריך לנשום עמוק כי אני כאילו חוזר שוב להתחלה. היו הרבה רגשות של פחד ואי ודאות".
גורדון לא מרבה לפרט על חוויות הלחימה, אך הוא כן מציין אירוע משמעותי שעדיין צרוב בזיכרונו. "אחרי שירדנו לעזה ותפסנו את הגזרות שלנו, היה לנו אירוע רב נפגעים ראשון שבו מחבל יצא מפיר, ירה טיל נ"ט (נגד טנקים), היו שם הרוגים ופצועים". הוא אומר שהאירוע עדיין מלווה אותו, בעיקר בגלל שהרגיש שהיה צריך לפעול אחרת. "הפינוי לא היה מספיק מהיר ולא מספיק מתואם. זה היה קשה. אתה מכיר את הפנים, מכיר את השמות. לא הייתי שם לבד, מן הסתם, אבל הייתה תחושה מאוד חזקה של בלבול ופאניקה".
אחרי מעל 130 ימי מילואים אינטנסיביים הגיעה ההודעה שאפשר לחזור הביתה ולמקום העבודה, אך הקשיים לא איחרו לבוא. "זה שינוי מאוד גדול שאתה בא אחרי כמה חודשים של לחימה, מתעסק בפינוי פצועים, תחמושת, ציוד – ופתאום אתה חוזר למשרד. המשמעות שהייתה לי במילואים פשוט איבדה כיוון. הייתי צריך פתאום למצוא אותה מחדש". גורדון חוזר ומדגיש את הקושי: עם החזרה הביתה, המציאות השתנתה בחדות. "זה היה לא פשוט. פתאום לחזור ממצב שאתה מתעסק בהצלת חיים, למצב של עיסוק בקידום אתרים, כשאני מאוד אוהב את התחום, אבל זה לא אותו דבר. היה לי מאוד קשה מהבחינה הזאת".
תוך כדי הראיון מצלצל הטלפון. על הקו בן גורדון, אביו של דין, בן 58, שמצטרף לשיחה ומספר על החששות והדאגה העמוקה לשלומו של בנו בזמן המלחמה. "מה שאני הרגשתי זה היה פחד מהבלתי ידוע. העובדה שהבן שלי נכנס לאזור מלחמה זה לא קל ולא פשוט בכלל. וכל העניין ששום דבר לא ידוע, מה בדיוק קורה, כל מה שאנחנו שומעים זה רק מהחדשות". לדבריו, ההיצמדות למסך הטלוויזיה לאורך התקופה, לצד חוסר הוודאות, הכבידה על מצבו הנפשי. "זו הייתה תזכורת יום-יומית לזה שהוא בסכנה. לא רציתי שהוא יידע עד כמה אנחנו, כל המשפחה, דאגנו. לא רציתי שהוא ירגיש את הלחץ שאני הרגשתי".
לקראת סוף השיחה שלנו, אנחנו פוגשים את תומר בן חיים, חבר לעבודה של גורדון, בן 37, שראה מהצד את ההתאקלמות של חברו מיד אחרי שחזר מהמילואים. "כשדין חזר פגשתי אדם שקט שלאט לאט נפתח ושיתף לפעמים במה שעבר עליו. לא הכרתי אותו לפני אז קשה להשוות, אבל נראה שככל שעובר הזמן הוא מסתגל לשגרה למרות שעדיין יש קשיים". בן חיים מוסיף שהמלחמה פגשה אותו גם בחייו האישיים. "אחי הגדול גם היה תקופה ארוכה במילואים וזיהיתי אצלו גם תהליך דומה בהקשר של החזרה לעבודה, ואיך הזמן לאט לאט מחזיר אותנו לשגרה".
כשהוא נשאל מה התובנה העיקרית שהוא לוקח איתו להמשך הדרך, גורדון מדגיש שחוויית המלחמה הכניסה אותו ואת חבריו לפרופורציות. "זה אחד הדברים שיותר משמעותיים בכל התקופה הזאת. אם נדבר על הבעיות שהיו לי לפני זה, פתאום זה נהיה זניח. אחרי שאנשים איבדו חברים, משפחות, כל הבעיות שלי התגמדו", הוא מוסיף. לטענתו, הוא לא היחיד שמרגיש כך. "אני חושב שהחבר'ה ששירתו איתי נמצאים במקום מאוד דומה. אנחנו רק עכשיו מתחילים לגרד את פני השטח ואנחנו עוד נשמע ונדבר על זה עוד הרבה, על האימפקט, של מה זה עושה להיות בתוך מלחמה. אתה מתחיל לפתח ולגדל שריר. זה עוזר להתמודד עם בעיות שאתה לא מצליח למצוא להן פתרון, וזה משהו שאני לוקח איתי לעבודה, הביתה ולכל מקום".