בעיית החנייה באוניברסיטה מחריפה משנה לשנה ואין פתרון באופק • הסטודנטים נאלצים לבחור בין חנייה והליכה מסוכנת לאורך הכביש הסואן לבין תמרונים איטיים ומסוכנים בחניון המאולתר בפארק הכרמל • גם מרצים ומי שהתמזל מזלם לרכוש תו חנייה בתוך הקמפוס מסתובבים מיואשים בחיפוש אחר מקום פנוי • האוניברסיטה: אנחנו משקיעים הרבה, אבל אין פתרון קסם
עינב רוזנברג ואילנית מישייב
יום שלישי שגרתי באוניברסיטה, כמה דקות לפני תחילת שיעור. שיירה ארוכה של מכוניות עומדת תקועה בחניון החי-בר ליד האוניברסיטה. חצי מהמכוניות מנסות להיכנס לחנייה, החצי השני מנסה לצאת ממנה. זה מראה מוכר: שביל האספלט צר מדי עבור תנועה דו-סטרית, ולכן כל פעם צריכה אחת המכוניות לפנות את הדרך לזו שבאה מולה. בלית ברירה, המכוניות שמנסות להיכנס לחנייה מתחילות לעשות רוורס, והמכוניות שמנסות לצאת משתרכות אט אט קדימה. בסוף הפקק משתחרר, אך בדרך לחנייה המיוחלת הסטודנטים – שכבר מזמן מאחרים לשיעור – יצטרכו לסטות עוד כמה פעמים לצד הדרך כדי לתת למכוניות היוצאות לעבור.
בכוריאוגרפיה המוזרה הזאת אין שום דבר יוצא דופן. זה קורה כל יום באוניברסיטה ונובע מבעיית החנייה הקשה, שממנה סובלים כולם: סטודנטים, אנשי סגל ועובדי מנהלה. על פי ההערכות, בכל יום מגיעים לקמפוס כ-15 אלף אנשים. חלק גדול מהם מגיע ברכב פרטי, ובפועל אין להם איפה לחנות. בשנים האחרונות הבעיה רק החמירה: מספר הסטודנטים המגיעים ברכב פרט גדל מאוד, אבל לא נוספו כמעט מקומות חנייה. התוצאה מטרידה, מעצבנת, ולעתים גם מהווה סכנה של ממש.
[wpdevart_youtube]IOtNbHvLYcU[/wpdevart_youtube]
כוריאוגרפיית החנייה ליד האוניברסיטה (תצלומים וצילום וידאו: עינב רוזנברג ואילנית מישייב)
"אין יום שאני מוצאת בו חנייה כמו שצריך"
קצת רקע הכרחי: בתוך קמפוס האוניברסיטה יש חנייה מסודרת לכ-900 כלי רכב. מתוכם 550 מיועדים לחברי סגל ולעובדים בעלי תו חנייה. שאר המקומות מיועדים לאוכלוסיות ספציפיות הזכאיות לרכוש תו חנייה, כמו סטודנטים לתארים מתקדמים, חולים במחלות כרוניות, סטודנטיות בהריון, סטודנטים בני 60 ומעלה, וסטודנטים שהוריהם עובדים קבועים בקמפוס. עלות תו חנייה נעה בין 300-150 שקלים לסמסטר ובין 600-300 שקלים לשנה. סטודנטים לתואר ראשון – המהווים רוב מוחץ מתוך הסטודנטים באוניברסיטה – אינם זכאים לרכוש תווי חנייה, אלא אם כן התמזל מזלם והם זכו באחד מ-150 התווים המוגרלים בתחילת שנת הלימודים לסטודנטים ולתלמידי מכינה. סטודנטים לתואר ראשון נאלצים לפיכך לחנות, רובם ככולם, בחניון החי-בר בפארק הכרמל ובשולי הכביש המקביל לאוניברסיטה. רק אחרי השעה 16:00 הכניסה לאוניברסיטה והחנייה בה מותרות לכל מי שמגיע לקמפוס.
המצב הזה יוצר מצוקת חנייה בלתי נסבלת עבור סטודנטים המגיעים ברכב פרטי. הוא גם מוביל לפתרונות יצירתיים המעלים צחוק מריר על פניהם של המגיעים לסביבה, כמו מכוניות החונות ממש בתוך שדרת השיחים באמצע הכביש המקביל לאוניברסיטה, או כאלה שחונות על סף התהום כשחלק מהן תלוי באוויר. "אני כל יום מגיעה עם האוטו לאוניברסיטה, ואין יום שאני מוצאת בו חנייה כמו שצריך", מספרת שני אור, סטודנטית לפסיכולוגיה ולתקשורת. "אני כל פעם צריכה לחנות במקומות אסורים באדום-לבן או בכורכר בין חניות ולקוות שאף אחד לא ידפוק לי את האוטו". מג'די סעיד, סטודנט לתואר שני במתמטיקה, מספר שגם הוא נתקל מדי יום בקשיים ולעתים מתייאש: "פעם היה ממש צפוף, חיפשתי חנייה 20 דקות לא מצאתי, אז חזרתי הביתה".
"אתה מוכרח לחנות בצורה כזאת שאתה עוד שנייה נופל לצוק"
המחסור במקומות חנייה והצפיפות הנגרמת כתוצאה מכך מביאים לעתים עד לכדי סכנה בטיחותית של ממש. המצב חמור במיוחד בחניון הכורכר המאולתר בחי-בר, שבו כ-400 מקומות חנייה לא מוסדרים. "זו סכנה, בגלל שאתה נכנס לנתיב שמוגדר דו-סטרי אבל למעשה יש מקום רק למכונית אחת", מסבירה שני אור. "יש הרבה מצבים שאתה יכול להיתקע במכוניות אחרות או שאין לך ברירה ואתה מוכרח לחנות בצורה כזאת שאתה עוד שנייה נופל לצוק. זה מקום מאוד מסוכן. לפחות שישימו גדרות או משהו, שיגדרו את האזור".
לדבריה של אור, התנאים העגומים בחי-בר יצרו עבורה פעם משבר של ממש: "החניתי את האוטו שלי והיה מאוד חשוך ולא בדיוק ראיתי, ופשוט נתקעתי עם האוטו בתוך בור של כורכר. הייתי צריכה לקרוא לאחד המאבטחים של האוניברסיטה כדי שיעזרו לחלץ אותי. הם לא יכלו לחלץ את האוטו בגלל שהיו כל כך הרבה מכוניות מסביב, אז הייתי צריכה להמתין עד שמישהו אחר יבוא ויוציא את הרכב שלו כדי שאוכל להוציא את שלי". גם מג'די סעיד מספר על מקרה דומה: "בגלל הצפיפות נתקעתי פעם בבוץ למטה בחי-בר. לקח חצי שעה עד שמישהו בא לעזור לי".
א' ו-ש', סטודנטיות לחינוך שביקשו להישאר בעילום שם, מספרות על מקרה שבו חזרו לרכב בתום יום הלימודים וגילו שהוא נפל קורבן לתאונת שרשרת קלה כתוצאה מהצפיפות במקום. "יש סכנת חיים עם הרכב", הן קובלות. "צריך לנסוע הרבה ברוורס ואין שדה ראייה, ואנשים חונים משני הצדדים, מה שאומר שלעבור ביניהם זה ממש צפוף, על המילימטר. האוניברסיטה לא חייבת לאפשר לכל התלמידים חנייה, אבל אם כבר יש אזור כזה, אז צריך לעשות הסדרים". הסטודנטים מתלוננים גם על כך שבתקופה האחרונה הם התחילו לקבל דו"חות חנייה על חנייה שלא כחוק בחי-בר – וזאת בזמן שחנייה "כחוק" היא בפועל כמעט בלתי אפשרית.
דובר האוניברסיטה, אילן יבלברג, מסביר שהחנייה בחי-בר מתאפשרת מתוקף חוזה בין האוניברסיטה לבין רשות הגנים והטבע (בעלי הפארק), שבמסגרתו משלמת האוניברסיטה לרשות 100,000 שקלים מדי שנה על מנת לאפשר לסטודנטים לחנות בשטחי הפארק בחינם. "האוניברסיטה לוקחת על עצמה לסבסד את החנייה ומוציאה לא מעט כסף, אני לא מכיר אף מוסד אקדמי שעושה את זה", אומר יבלברג. אבל רבים מהסטודנטים מאמינים שזה רחוק מלהספיק. לדבריהם, האוניברסיטה משדרת להם שעניינים שאינם נוגעים ישירות ללימודים אינם עומדים בראש סדר העדיפויות. הסטודנטים מצביעים בין השאר על קיצוצים בשעות פעילות הספרייה (קיצוצים שבוטלו השנה בחלקם) וביטול עמדות שמירה, נוסף לאי-מציאת פתרון לבעיית החנייה המתמשכת.
בנוגע לטענות על בעיות אבטחה בחניון, מבהיר דובר האוניברסיטה כי "תפקיד מאבטחי האוניברסיטה שנמצאים בחניוני הפארק הוא לאבטח את הסטודנטים ולמנוע חסימות של צירי גישה, מכיוון שמדובר בצירי גישה לכבאיות בעת שריפות. למאבטחים אין סמכות או אחריות לאבטחת הרכבים". לדברי יבלברג, דו"חות ניתנים לחונים בשטחי הפארק רק במקרים של חסימת נתיב על ידי רכב.
יבלברג מודה שהחניון בחי-בר מהווה פתרון מאולתר: "לא יהיה פה ניסיון לייפות את המציאות, החניון ביער הוא חניון ביער. יש בעיית חנייה בקמפוס, הוא נבנה לעשרת אלפים סטודנטים והיום יש 18 אלף. הקמפוס נבנה בתקופה שבה לא לכולם היה רכב, והיום לכולם יש לפחות רכב אחד אם לא יותר. אנחנו לא יכולים לשנות את הדמוגרפיה הישראלית".
הסכנה הבטיחותית אינה מוגבלת לחי-בר, אלא רלוונטית גם לכל מי שחונה בשולי הכביש המקיף את האוניברסיטה ונאלץ ללכת על הכביש עד לאחד משערי הכניסה (ועד בניית הגשר, גם היה צריך לחצות את הכביש הסואן). "החנייה לאורך הכביש מסכנת נפשות", אומר ניר ברונשטיין, סטודנט שנה ג' לתקשורת ומדעי המדינה. "גם הגשר לא מועיל במיוחד למי שחונה על הכביש והולך על כביש בלי שוליים. ההליכה עד העלייה לגשר היא טירוף, אין מעבר חצייה לאורך כל הדרך הזו. גם בתור נהג וגם בתור הולך רגל זה פשוט מפחיד". ברק קרפל, סטודנט שנה ג' לתקשורת ולמדעי המדינה, מוסיף: "יש הרבה ללכת ברגל ממקום החנייה וזה מסוכן. למרות שעשו גשר, הוא רחוק ולא פרקטי".
אילן יבלברג סבור שבכל הנוגע לסכנה הבטיחותית, הסטודנטים מגזימים בהערכת הבעיה. "המצב לא אידיאלי, אבל זה לא שכל שבוע נהרס רכב", הוא אומר. "המצב הוא כמו בחניון ביער, ואנשים מבוגרים אמורים לדעת לחנות ביער. זה לא עניין בטיחותי. זה לא נעים, זה לא כיף, זה מבאס, אבל זה לא נושא בטיחותי. צריך להבדיל בין משהו שהוא לא נוח לבין משהו בטיחותי. שביל צר ומכוניות שבאות ממול זה לא נושא בטיחותי".
"מקבלים סנדולים על ימין ועל שמאל"
חשוב להדגיש כי בעיית החנייה איננה נחלתם הבלעדית של הסטודנטים או של כל מי שחונה מחוץ לתחומי האוניברסיטה. גם בתוך הקמפוס עצמו יש מצוקת חנייה קשה, וסובלים ממנה גם מרצים ועובדים אחרים. פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת מספר שהוא מגיע לאוניברסיטה מדי יום ומנסה לחנות בחניון הסגל בבניין רבין. "אני נתקל כל יום בבעיית חנייה", הוא מפרט. "אם אני מגיע אחרי תשע אין מקום אפילו בחניון התת-קרקעי של הסגל". גם פרופ' יריב צפתי, ראש החוג לתקשורת, נתקל במצוקה דומה: "אם יש ימים שאני מגיע אחרי עשר, אני מסתובב עד שמישהו יוצא או חונה במקום חצי לגיטימי, שלא יפריע לתנועה אך לא במקום חנייה מוסדר". נורית נתן, העוזרת המנהלית לראש החוג, מספרת שלפעמים העדר החנייה מוביל לבעיות של ממש: "מתקשרים מרצים ואומרים 'אין חנייה, ועוד עשר דקות אני צריך ללמד'".
לרם תורג'מן, יו"ר אגודת הסטודנטים הטרי, יש תו חנייה מתוקף תפקידו, אך לדבריו גם איתו הוא לא מצליח לעתים קרובות למצוא חנייה בתוך הקמפוס: "אם אני יוצא בתשע לפגישה וחוזר באחת עשרה, הסיכוי למצוא חנייה הוא אפסי. מקבלים סנדולים על ימין ועל שמאל, חניות על אדום-לבן, הכול עמוס בטירוף". לדבריו, באגודה ובהנהלת האוניברסיטה מודעים למצוקה ומנסים למצוא לה פתרון, בין השאר על ידי עידוד השימוש בתחבורה ציבורית. "אנחנו עובדים כל הזמן כדי לחזק את התחבורה הציבורית", הוא מסביר. "יש שאטלים ממרכזית חוף הכרמל, ואנחנו עובדים גם על שאטלים ממרכזית המפרץ, הכול בשיתוף עם האוניברסיטה".
מצוקת החנייה בקמפוס עצמו מובילה לעתים לאי-נעימות גדולה גם מול אורחים המגיעים לקמפוס. יריב צפתי מפרט: "מסדרים להם אישור כניסה, הם נכנסים ומתחילים לחפש חנייה, וזה מאוד לא נעים. אנשים לא לוקחים בחשבון שהם יצטרכו לקחת חצי שעה מראש לחנות". כחלק ממדיניות שנועדה לצמצם את כניסת כלי הרכב לקמפוס, האוניברסיטה החלה לגבות תשלום של עשרה שקלים מכל חוג עבור אישור כניסה ממחלקת הביטחון למרצים אורחים. "עכשיו זאת לא רק בעיית חנייה, אנחנו צריכים גם לשלם על הכניסה שלהם", אומר גבי וימן.
ניר ברונשטיין מציין שהוא מתקשה להבין כיצד בעיית החנייה קיימת גם בתוך הקמפוס: "גם מי שיש לו אישור חנייה בתוך האוניברסיטה יכול למצוא את עצמו מחפש חנייה 20 דקות עד חצי שעה. זה ממש מוזר, כי מספר מקומות החנייה שהאוניברסיטה מקצה אמור להיות קשור למספר החניות שיש פה". לכך משיב דובר האוניברסיטה: "מי שקונה תו חנייה יודע מה המצב, אנחנו לא מכריחים אף אחד לקנות. מי שתכנן את כל החניות בקמפוס יודע כמה מקומות יש. לפי ההערכות האלה, בחלק גדול מהימים והזמן יש מקומות חנייה פנויים".
"האוניברסיטה לא יכולה לחרוג מהשטח שיש לה"
ותיקי הקמפוס יודעים לספר שלא תמיד היה המצב כזה. גבי וימן היה ממייסדי החוג לתקשורת לפני יותר מעשרים שנה, ועוד לפני כן היה מרצה, וקודם לכן סטודנט, בחוג לסוציולוגיה. "זה היה קמפוס מאוד קטן", הוא נזכר. "היו מעט מאוד סטודנטים ואנשי סגל. חלק גדול היה מגיע באוטובוס, ולא היו לסטודנטים מכוניות. לא הייתה שום בעיה של חנייה". לדבריו, הבעיות החלו עם התרחבות הקמפוס והגידול במספר הסטודנטים: "בהדרגה התחילו לחנות בחוץ, בהתחלה בכביש ואחר כך בתוך החורשות. אגב, היום זה מאוד ממוסד לעומת מה שהיה אז, אנשים היו פשוט חונים בין העצים". גם יריב צפתי זוכר ימים רחוקים פחות ונוחים יותר: "אני עובד בבניין כבר 12 שנה, ולא היו כאלה בעיות. זה מורגש בשנים האחרונות. הסגל גדל, האוניברסיטה גדלה".
בעיית החנייה כשלעצמה אינה ייחודית לאוניברסיטת חיפה. גם במוסדות אקדמיים אחרים אין מספיק מקום לכל כלי הרכב המגיעים לקמפוס. אך הטופוגרפיה הייחודית של הקמפוס בחיפה מייצרת מצב שקשה יותר לפתור אותו. "בתל אביב ובירושלים פתרו זאת באמצעות חניונים בתשלום ליד הקמפוס", מסביר וימן. "יש להם ממש מבנים, ואז או שאתה מנוי או שאתה משלם עבור כניסה חד-פעמית". לקמפוס בחיפה אין כמעט אפשרויות התרחבות כאלה. וימן: "האוניברסיטה לא יכולה לחרוג מהשטח שיש לה, היא תחומה על ידי שמורת טבע, אזור ירוק. בגלל זה לא יכלו ללכת לשום מקום, בנו הכול לגובה. ומה שהחמיר עוד יותר את מצב החנייה זה שהאוניברסיטה מנסה לקלוט סטודנטים מאזור המרכז. חלק מהאנשים האלה מקבלים תו חנייה ליום אחד. אלה כמובן צרות טובות אם אתה רוצה שיבואו סטודנטים איכותיים מבחוץ".
לכאורה אפשר היה לקוות שהבעיה תיפתר אם יותר סטודנטים ומרצים היו מגיעים לאוניברסיטה בתחבורה ציבורית. אבל בפועל, למרות שיפור מסוים בשנים האחרונות, המצב בתחום זה (שהאוניברסיטה אינה אחראית לו כמובן) רחוק מלהשביע רצון. "רוב הסטודנטים עובדים במהלך התואר", אומר ניר ברונשטיין. "התחבורה הציבורית לא תמיד מאפשרת להגיע בזמן לעבודה, ובטח לא לשכונות מסוימות בחיפה. התחבורה מאוד מורכבת, שניים-שלושה אוטובוסים שלא מסונכרנים אחד עם השני. נסיעה של רבע שעה הופכת לשעה וחצי". גם שני אור מסבירה שמבחינתה השימוש באוטובוס מאוד בעייתי: "מהבית שלי להגיע עם רכב לוקח 12 דקות, וזה גם אם יש פקקים. עם תחבורה ציבורית זה אומר שאני צריכה להחליף שני אוטובוסים וזה יכול לקחת לי 45 דקות. אני עובדת, ויש פעמים שאני צריכה להגיע ישר מהשיעור לעבודה". ברק קרפל מספר שעבורו המצב דומה: "אני גר ברמות רמז וצריך לקחת אוטובוס שכונתי עד מרכז זיו ומשם אוטובוס לאוניברסיטה". קרפל החליט להתמודד עם הבעיה באופן יצירתי ורכש קטנוע לתקופת הלימודים, שאיתו הוא חונה ליד קפה גרג בתוך הקמפוס. "כשבאתי עם הרכב זה היה נוראי", הוא מפרט. "זה גרם לי לבוא עם הקטנוע לאוניברסיטה אפילו בימי גשם".
"צריך לעשות דברים שהם לא המשך של מה שקיים"
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? למרבה הצער נראה שכל ההצעות לפתרון הן כאלה שהסטודנטים של היום לא יזכו ליהנות מהן, לפחות אם לא יישארו פה עד הרבה אחרי סיום הדוקטורט. אחת התוכניות היא להוסיף שתי קומות חנייה לחניון בבניין הראשי, תוספת של כ-400 מקומות חנייה. תוכנית אחרת מדברת על הקמת חניון בן שבע קומות באחת מרחבות הדשא. אבל נכון להיום מדובר על מגדלים באוויר, תרתי משמע, ואפילו דובר האוניברסיטה מודה שלא מומלץ לעצור את הנשימה עד שהתוכניות יתגשמו. "אלה תוכניות שייקחו זמן, ואולי אפילו לא ייצאו לפועל אם העלות תהיה גבוהה מדי", אומר יבלברג.
דברים אלה נכונים גם לגבי תוכנית אחרת הנמצאת בחיתוליה, הכוללת הסדרה של שטחי החנייה בפארק הכרמל והוספה של כמה מאות מקומות חנייה. "זה נמצא בתכנונים ובוועדות השונות, דברים כאלה לוקחים זמן", מפרט יבלברג. "וגם אחרי שנקבל את כל האישורים, דברים כאלה עולים כסף". בהקשר זה, גבי וימן מצביע על בעיה נוספת – קשה מאוד לגייס תרומות עבור הקמת חניון. "לאוניברסיטה קשה לגייס תרומה לזה", הוא מסביר. "תורמים אומרים 'אוקיי, תבנה לי מעבדה, כיתה, קפיטריה לסטודנטים, משהו שיהיה עם השם שלי'. לבנות חניון לא נראה כמו משהו שיהיה מכובד".
הצעה אחרת המוזכרת מדי פעם היא פרויקט הרכבל, האמור לעבור דרך מפרץ חיפה, הטכניון והאוניברסיטה ולהקל על הנגישות למוסדות האקדמיים. אולם נכון להיום אין כל צפי להתחלת העבודות על הפרויקט, שלא לדבר על מועד סיום. "כשזה יגיע אנחנו ננצל את זה שיש בנייה והשקעה גדולה ונוסיף קומות של חניות במקום החנייה של המשכן לאמנויות הבמה", מבטיח יבלברג.
גבי וימן סבור שהמצוקה הגדולה מחייבת חשיבה מחוץ לקופסה. "צריך לעשות דברים שהם לא המשך של מה שקיים, אלא לצאת בקו חד החוצה", הוא טוען. "אפשר למשל לחפש שטח פה באוניברסיטה ופשוט לבנות מבנה של חנייה. בקמפוסים בחוץ לארץ יש מבנה כזה, מבנה של כמה קומות שכולו חנייה. מה שעושים במדינות אחרות זה שנותנים לחברה לבנות על חשבונה, ואז החברה גובה תשלום. אולי תקום קול צעקה, אבל אלה שיוצאים לשבתון בחו"ל יודעים שהם משלמים על חנייה בתוך הקמפוסים".
בינתיים, המצב צפוי להחמיר הרבה לפני שישתפר, וזאת בשל הרחבת בניין רבין הצפויה להגדיל את נפח הפעילות. "בונים על הבניין הזה עוד קומות", אומר וימן. "זה אומר עוד יותר סגל ויותר סטודנטים ואותה חנייה".
"להבטיח חנייה בקמפוס זה לא תפקידה של האוניברסיטה"
אילן יבלברג אינו מכחיש את הבעיה אבל מבהיר שבכל הנוגע לסדרי העדיפויות של האוניברסיטה, חנייה בקמפוס רחוקה מלהיות במקום הראשון במעלה: "המטרה המרכזית שלנו היא לחקור ולתת לכם את ההוראה הכי טובה. זאת המטרה הראשונה של האוניברסיטה. להבטיח חנייה בקמפוס או מחוץ לקמפוס, זה לא תפקידה ולא סמכותה של האוניברסיטה. וגם אין פתרון קסם ברוב המקרים. בסופו של דבר, יש דרך מאוד מוגבלת להמציא מקום איפה שאין מקום".
את הסטודנטים, למותר לציין, התשובה הזאת לא מספקת. "ברור שזו לא אחריות של האוניברסיטה", אומר ניר ברונשטיין, "כמו שזו לא אחריות שלה שאנחנו נושמים אוויר מזוהם. מה שכן אחריות שלה זה לנסות לפעול כמוסד שאכפת לו מהחיים של הסטודנטים, ולכן שראוי שהיא תטפל בזה כדי שהסטודנטים יוכלו לקבל את השירותים שמגיעים להם בכל מקום. ומעבר לחנייה, זה להגיע בשלום לקמפוס. זו אחת הבעיות הכי גדולות באוניברסיטת חיפה".