למרות הפיאסקו המטופש עם בר רפאלי ובחירת שירים קצת מאכזבת, הקהל שהגיע לראות את אירוסמית' בפארק הירקון זכה לראות להקה אגדית מוכיחה שאפשר להישאר רעבים גם אחרי כמעט חמישה עשורים

עמיחי בורנשטיין

אם מדרגים הופעה בנקודות עוד לפני שהתחילה, זו של אירוסמית' בפארק הירקון אמש התחילה במינוס. זה התחיל בבוקר ההופעה, כשפורסם ב"ידיעות אחרונות" שבר רפאלי אמורה לעלות על הבמה עם הלהקה כדי לשיר את "Crazy", אחד מלהיטיה הגדולים (של הלהקה, לא של בר). הקהל מיהר להביע את זעמו בפייסבוק, המפיק טען שאין לו מושג מזה, וכמה שעות אחר כך כבר נמסר שבר לא תהיה חלק מהמופע. הקהל קצת נרגע, אבל הטעם החמצמץ נותר, ולו מפני שהסולן סטיבן טיילר כיכב בקמפיין למשקפי שמש יחד איתה. הייתי רוצה להאמין שמדובר בטריק שיווקי, אבל קצב מכירת הכרטיסים היה די מרשים גם לפני כן, אז קשה להאמין.

אבל זו הייתה רק יריית הפתיחה. זה המשיך כשההופעה, שהייתה אמורה להתחיל ב-20:30, התחילה רק ב-21:15. בהתחשב בכך שהופעות בפארק הירקון חייבות להסתיים ב-23:00, כבר היה ברור שלא נקבל הופעה באורך מלא. וגם אחרי שההופעה התחילה, עם וידאו לגמרי לא קצר שסקר את תולדות הלהקה, קיבלנו משום מה מסכים שלא ראו בהם את ההופעה עצמה אלא את הלוגו של הלהקה. רק מהשיר השני התחילה ההקרנה של ההופעה עצמה.

עבור רוב הקהל ההופעה התחילה רק בשיר השלישי, "Cryin'", אחד הלהיטים היותר אהובים שלהם. גם אחרי כמעט חמישה עשורים בביזנס, הקול של סטיבן טיילר עדיין נשמע מצוין, ג'ו פרי עדיין גיטריסט מעולה, וגם לג'ואי קרמר אין מה להתנצל על ביצועיו על התופים.  ועצם העובדה שבמשך כל השנים האלה הלהקה הצליחה לשמור על ההרכב המקורי היא הישג די נדיר שאולי רק הרולינג סטונס הצליחו להתקרב אליו.

הקול של טיילר אולי איבד מעט מהחדות שלו, אבל הוא עדיין ידע לשלוט בו כשהיה צריך לטפס לגבהים הנדרשים. הביצועים של "Livin' on the Edge" ו-"Dude (Looks Like a Lady)" היו מעולים וגם הקהל הגיב בהתאם. ובר אמנם לא עלתה לבמה, אבל טיילר לא עמד בפיתוי והקדיש לה את "Crazy" ואחרי זה גם ניגש אליה והצטלם איתה ארוכות. הביצוע אמנם היה מצוין, אבל כל הפיאסקו יצר תחושה לא נעימה וגם הקהל לא התלהב.

והיו עוד כמה בחירות תמוהות. בהופעה של 19 שירים, ארבעה קאוורים זה פשוט יותר מדי. כששלושה מהם הם לשירים לא מאוד מוכרים, זה כבר ממש תמוה, אפילו אם שניים הם לשירים של פליטווד מק המופלאה. בשלב הזה הייתה תחושה שגם הקהל מתחיל לאבד עניין. אפשר להבין את הרצון של אירוסמית' לעשות כבוד ללהקה שהשפיעה עליהם בתחילת הדרך, אבל לעשות את זה עם שירים לא מוכרים ולבצע אותם ברצף זה לא מאוד חכם.

גם ההמשך היה קצת משעמם, ושני שירי בלוז לא מאוד מוכרים הובילו לטיילת בקהל. למרבה המזל אחרי זה חל שיפור ניכר, תחילה עם רגע השיא עבור רוב באי הפארק – "I Don't Want to Miss a Thing", אולי הלהיט הגדול ביותר של הלהקה מתוך פסקול "ארמגדון". טיילר לא הצליח להגיע לפסגות הקוליות המקוריות, אבל הביצוע עדיין היה מצוין וזה מה שרוב האנשים יזכרו מההופעה הזאת. המגמה נמשכה עם רצף של חמישה להיטים לסיום, ובהם "Janie's Got a Gun" ו"Come Together" של הביטלס בביצוע נהדר. הלהקה ירדה מהבמה אחרי "Love in an Elevator" וחזרה להדרן עם "Dream On" היפהפה, שאולי מוכר לקהל הצעיר יותר מ"Sing for the Moment" של אמינם, שג'ו פרי וסטיבן טיילר השתתפו בו. כאקורד הסיום הגיע "Walk This Way" האגדי, השיר ששבר את המחיצות בין הרוק לראפ עם הקאוור של Run D.M.C. ולא איבד מכוחו גם אחרי 30 שנה. גם הפעם היה בלתי אפשרי להישאר אדיש לצרחות של טיילר ולריף הגיטרה המהפנט.

בשורה התחתונה, זה היה רחוק מלהיות מושלם: הסאגה של בר רפאלי, ההתחלה המאוחרת, הבעיה עם המסכים והסטליסט המאכזב מעט העיבו על ההרגשה; ובכל זאת, הקהל זכה לראות להקת ענק נותנת הופעה משובחת, ומעל לכול: מצליחה להוכיח שגם אחרי עשורים רבים הם נותרו רעבים בדיוק כפי שהיו.