התערוכות שלו מוצגות ברחבי העולם, ותושבים מכל האזור מתחננים שיעצב להם חפצים שונים, אבל מוחמד קלש, אמן קישוט עץ מכפר קרע, מעדיף לשמור את כל היצירות בגלריה שלו עצמו ומסרב למכור אפילו פריט אחד • "אני מעדיף לשחרר את האמנות שלי מהכסף", הוא מסביר

שאם עדוי

לא קל להתפרנס מאמנות – זאת יודע כל אמן בתחילת דרכו. אבל אמנים שיכולים היו בקלות להתפרנס מאמנותם ובכל זאת בוחרים לא לעשות זאת, כדי להישאר עצמאיים ונאמנים לאמת הפנימית שלהם – כאלה באמת קשה למצוא. וכזה בדיוק הוא מוחמד קלש, אמן קישוט עץ מכפר קרע. קלש, בן 70, הוא אמן מוכר בזירה המקומית, ותערוכות של יצירתו הוצגו גם בחו"ל – ובכל זאת הוא בחר לוותר על האמנות כקריירה. עד ליציאתו לגמלאות ממש לאחרונה הוא שימש כמורה להיסטוריה בכפר, ואת יצירתו האמנותית השאיר לשעות הפנאי. "אני לא מוכר את הפרטים שאני מעצב", הוא מסביר בחיוך. "אני שומר לעצמי כל דבר שאני בונה. המון אנשים בכפר ומהאזור מבקשים ממני להכין להם חפצים שונים מעץ, אבל זה לא מוצא חן בעיניי. אני מעדיף לשחרר את האמנות שלי מהכסף".

"הרגשתי שהלקוח מגביל אותי"

פגשתי את קלש בגלריה שלו בכפר קרע, מועצה מקומית באזור המשולש שכיום מתגוררים בה כ-18 אלף תושבים. כשנכנסתי לגלריה הוא הושיט לי את היד, אבל אפילו לא שמתי לב כי הייתי כל כך שקועה בבהייה בלוחות העץ המעוצבים המדהימים שהקיפו אותי מכל עבר. קשה להאמין, אבל כל פריט בחדר עוצב על ידי קלש, כולל התקרה. אחרי שהתאוששתי מעט, התיישבנו על הספה, שבעצמה עוצבה על ידיו בסגנון ערבי עתיק, שתינו קרקדה (חליטת היביסקוס) טעימה, ושמעתי ממנו איך הכול התחיל.

"אבא שלי לימד אותי נגרות כשהייתי בן 12", פתח קלש. "בהתחלה בניתי ארונות כמו שהלקוח היה דורש. הלקוח היה מחליט על הגובה, הצבע, העיצוב הכללי. אבל לא הייתי מרוצה מזה".

למה לא?

"הרגשתי שהלקוח מגביל אותי, שהוא מחליט כמעט על הכול ואין לי חופש לייצר משהו חדש ויפה. נשארתי לא מרוצה מעולם הנגרות עד שבאופן אקראי בניתי שולחן שאני עיצבתי. אחר כך לא הייתי מוכן עוד לעזוב את הנגרות, אז המשכתי לעצב ולבנות כל מיני חפצים".

הגלריה של קלש מורכבת ממגוון כמעט אינסופי של חפצים כאלה פרי עיצובו. מצד אחד, כל חפץ שונה לגמרי מחברו; מצד שני, כולם מתחברים למכלול מרהיב אחד: התקרה, הספה, הכיסאות, קנקן התה, הכוס, לוחות העץ על הקיר, השולחן, קופסת המגבונים, החלון, הקופסה של המקל, המקל עצמו – כל פריט שקיים שם מרגיש כאילו הוא משלים כל פריט אחר. "אני מרגיש שכל פריט שונה לגמרי ויש לו את הייחודיות שלו", מסביר קלש. "לכן אני לא מוכן לוותר על חלקי הגלריה הזאת. אני בעצמי חלק בלתי נפרד מהגלריה, צמוד לה כל יום, כל היום. לקח לי יותר משלושים שנה לייצר את החפצים האלה".

"אני הופך את העץ עצמו לציור"

חומר הגלם הבסיסי של קלש הוא עץ, וקלש מקפיד להשתמש בו בצורתו הטבעית – עד כמה שקשה להאמין בכך לנוכח ריבוי הגוונים שמאפיין את יצירתו. "אני מתעסק בעץ בלי להוסיף לו צבעים", הוא מפרט. "בעץ עצמו יש הבדל בין החומר שנמצא בשורש לבין העץ שנמצא בגוף. אם ניקח עץ תפוחים, לדוגמה, השורש של כל עצי התפוח הוא באותו צבע, אבל הצבע שנמצא בגוף הוא שונה בכל עץ. את לא יכולה לצפות מה יהיה הצבע, זו תמיד הפתעה".

קשה שלא לשים לב לאהבה שקלש רוחש לעץ, שעליו הוא מדבר כאילו היה מדובר ביצור אנושי: "למרות שהוא עקשן וקשה לשנות את העיצוב שלו, הוא טבעי ואמיתי ואין בו זיופים" הוא אומר בעיניים בורקות. "את יכולה לראות בדברי העץ השונים שלי שהם נראים ממש מהטבע. חומר הגלם הגלוי הוא מלב האדמה, בלי שינויים, וזה היופי הייחודי של העיצובים האלה".

העבודה על היצירות לוקחת זמן רב, ומשך הזמן שלוקח לו לעצב כל חפץ תלוי בין השאר בגודל הפריט, באופיו של חומר הגלם, באופי העיצוב ועוד. לצד העץ, בחלק מיצירותיו משלב קלש גם זכוכית, המשתלבת בפיתוחי העץ באופן מרשים. "גם בעץ וגם בזכוכית אני משנה את הצורה החיצונית של החומר", מסביר קלש, "אבל בזכוכית אני מצייר על שטח הזכוכית, ואילו בעץ אני הופך את העץ עצמו לציור".

כדי להדגים את דבריו, הוא מראה לי ציור שהכין על משטח זכוכית, שבו ריבוי של צבעים ופרטים קטנים שקלש צייר בידיו ואשר כולם מסודרים בתבניות ובזוויות מאורגנות היטב, בסגנון המאפיין את האמנות האסלאמית. "האמנות האסלאמית מתבססת על יסודות ההנדסה", הוא מפרט,. "הקונקורנציה והסימטריה בין הזוויות הן הבסיס הראשון של האמן, שמפתח ממנו דפוסים גלויים. לכן כל דבר שמפריע לזוויות יפריע גם לצופה, כי העין קולטת את הקו יוצא הדופן, וזה משבש לו את היופי".

"האמנות דומה לחיי האדם המוסלמי"

זה לא המאפיין היחיד של אמנות אסלאמית ביצירתו של קלש; לצדו אפשר למצוא גם ריבוי של גופנים (פונטים) שבהם נעשה שימוש. "יש כל מיני פונטים ערביים שהאמן יכול לבחור לכתוב בהם על התמונה", הוא אומר. "אפשר לכתוב בפרסית, אפגנית, מונגולית, הינדי ועוד".

ואתה יודע לכתוב את כל הגופנים האלה?

"כן, את כולם. יש בן אדם שנקרא אל תיתי, הוא יודע לכתוב את כל הגופנים הערביים, מספר אחת בארץ. הוא לימד אותי כשהייתי בן 35, מורה מצוין וחבר טוב".

אתה רואה קשר בין האמנות האסלאמית לבין הדת האסלאמית?

"האמנות דומה לחיי האדם המוסלמי, כי תורת האסלאם היא קבוצה מחוברת שאי אפשר להפריד בין החלקים שלה. אי עמידה בחלק ממנה מפרק את התמונה השלמה".

יצירה שצדה את עיניי במיוחד בגלריה של קלש תלויה על הקיר ומשלבת גם היא בין עץ לזכוכית. אפשר לראות בה לוח זכוכית גדול עם מסגרת עץ, שבתוכו 99 כוכבים שבכל אחד מהם כתובה מילה אחת. "מה שאת רואה זה השמות של אלוהים המוזכרים בקוראן", מסביר קלש. "שמתי כל שם בכוכב נפרד, כי כל שם או תיאור של אלוהים הוא קדוש. זה עיצוב שלקח לי שלושה שבועות של עבודה".

הדת מהווה עבורך מוטיבציה להשקיע בעיצובים?

"כן ולא. כלומר, אני אדם דתי ואוהב את האסלאם, שהיא דת של אהבה. כשאני חושב על ליצור, כמעט כל פעם עולה לי בראש משהו שקשור לאסלאם. אבל אני מאוהב גם באמנות. אני חושב שגם אם לא הייתי מוסלמי ולא הייתי שומע או יודע על האסלאם, הייתי מוצא את דרכי לאמנות, ואם הייתי בר מזל – גם לאמנות האסלאמית".

"בכל מקרה לא הייתי מתפרנס מהאמנות"

למרות המוניטין שיצאו לו, קלש כאמור לא רואה את האמנות כמקצוע אלא כתחביב שהוא גם ייעוד. הדבר קשור גם למסלול החיים האישי שלו. "היה המון לחץ חברתי מהמשפחה שלי שאלמד תואר אקדמי ושיהיה לי מקצוע 'מכובד', למרות שאני עוסק בנגרות מגיל 12", הוא נזכר. "לכן למדתי תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית והפכתי למורה. אבל החלטתי גם לשמור על התחביב שלי. אני מרוצה מזה שלמדתי תואר, כי זה העניק לי גם ידע וגם מקצוע. בכל מקרה לא הייתי מתפרנס מהאמנות".

בשנים האחרונות, לאחר ששמעו הגיע למרחוק, הוצגו עבודותיו של קלש גם בחו"ל. "ממש לאחרונה העיצובים שלי הוצגו בגלריה ברוסיה למשך שלושה שבועות", הוא מספר בגאווה.

איך זה קרה, אם אתה לא עוסק באמנות כמקצוע?

"זה היה מהלך הדרגתי: עשיתי כל מיני ראיונות לתקשורת המקומית וגם הבינלאומית. אל ג'זירה ואל ערביה ראיינו אותי והתעניינו בגלריה שלי, ואז יום אחד התקשרו מרוסיה וביקשו ממני לשלוח פריט שעיצבתי על פי בחירתי ולצרף מידע על הפריט".

ונסעת לרוסיה לראות את התערוכה בעצמך?

"לא, הם לא שלחו לי כרטיס טיסה עם הבקשה", הוא צוחק. "אבל שלחו לי ספר על התערוכה, וכשראיתי את העיצוב שלי מונח שם על הקיר, זה היה ממש כאילו הייתי שם".