איך ייתכן שכשאלאור אזריה מסכן את חייו למען המדינה הוא נחשב לגיבור, וכשהוא עושה טעות מפקירים אותו למשפט שדה?

אילנית מישייב

יותר מעשרה חודשים עברו מאז היום המקולל ההוא בחברון, 24 במרץ 2016, היום שבו ירה סמל אלאור אזריה במחבל פצוע קשה והרג אותו. ורק חודש עבר מאז שאזריה הורשע בהריגה בבית הדין הצבאי. ובתווך: תשעה חודשים של משפט שדה נגד אלאור. תשעה חודשים שבהם התקשורת מאכילה אותנו בכל פרט ופרט בנוגע לפרשה הזאת ולא מחסירה מאיתנו דבר. תשעה חודשים שבהם אין אדם אחד במדינה שהשם אלאור אזריה אינו מוכר לו. למה זה קרה? למה כל הקרקס התקשורתי הזה על גבו של חייל אחד במדינה? זה לא מקרי, ומאחורי הדברים עומדת אג'נדה ברורה.

הטעות הגדולה הראשונה הייתה שמלכתחילה כל הקלפים היו על השולחן. כל המידע היה חשוף ונגיש לכולם. הרי כולנו יכולים להודות באמת העגומה, שאם ארגון בצלם לא היה שם במקרה בהיכון עם המצלמה באותו יום ולא היה מפיץ את הסרטון המתעד את הירי, כל הקרקס הזה לא היה מתרחש. אם כל התחקירים והדיונים היו מתבצעים בדלתיים סגורות, תוך בדק בית פנימי של צה"ל, היינו מקבלים בסופו של דבר עדכון לגבי מה שקרה, וזה היה עדיף על פני המצב הנוכחי, שבו כולנו הפכנו פתאום למומחים גדולים על בסיס מעט מדי הבנה וידע.

ומה לגבי הרמטכ"ל? בשבוע שלפני ההרשעה דיבר גדי איזנקוט נגד אזריה ונגד הטענה שהחייל שנלחם שם בחוץ הוא הבן של כולנו. "גבר בן 18 שמתגייס לצה"ל הוא לא הילד של כולנו, והוא לא תינוק שנשבה והוא לא עבר ליד הגבול ומישהו חטף אותו", הצהיר איזנקוט. "הוא לוחם והוא חייל, הוא נדרש לחרף את החיים שלו כדי לבצע את המשימות שאנו מטילים עליו". האם רק בי עוברת המחשבה שהוא מדבר על ילד שעדיין רק בן 18? עדיין לא גבר? ילד שלא מזמן סיים תיכון, טעם מעט מהמתוק של גיל הנעורים והחליט לתת שלוש שנים מחייו במסלול הקרבי? ילד שחירף את נפשו על מנת להגן על כל אזרח ואזרח במדינה? ילד שלא ישן לילות שלמים, שמר בימים קרים כמו בחמים, לא הגיע הביתה בחגים, לא נכח באירועים משפחתיים חשובים, לא חגג יום הולדת לאמא או לחברה? וכבוד הרמטכ"ל יכול להגיד שהוא לא הילד של כולנו? שהצבא לא מגבה את מה שהוא עשה בשירות המדינה? איזה אבסורד זה, שכאשר הוא יוצא למות למען המדינה הוא נחשב לגיבור, אבל כשהוא אולי עושה טעות בזמן השירות מפקירים אותו לבד בשדה הקרב.

איך אנחנו מרשיעים בהריגה חייל שנשלח מטעם המדינה תוך תשעה חודשים, כשלוקח לנו פרק זמן דומה ולעתים ארוך יותר להרשיע מחבלים שרצחו בדם קר אזרחים תמימים? כל כך חשוב לנו מה העולם יגיד עלינו, אבל איך אנחנו מצטיירים בעינינו שלנו? אנחנו מרשיעים את החייל, ומהעבר השני יש חגיגות ושמחה. אנו גם מתעלמים מכך שזה בדיוק מה שיעודד עוד פיגועים: מחבלים יגיעו, יפגעו, ואחרי זה יזרקו את אמצעי הלחימה שלהם ולא ניתן יהיה עוד לפגוע בהם כי הם כבר לא מהווים סכנה – או שחיילים יפחדו לירות בהם מחשש שיעמדו לדין.

הגיע הזמן שמישהו יעשה חושבים ויבין את המשמעות של ההרשעה השגויה הזאת. אפשר רק לקוות שזה יקרה מהר, ושלא ההחלטה הזאת תהיה הגורם שיוביל לפגיעה משמעותית באחוזי הגיוס לקרבי בעתיד.