איך הפכו האוניברסיטאות בישראל לחממה של פעילות אנטי-ציונית, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?

אלון מליק

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה שבה האקדמיה הישראלית הולכת ומידרדרת, ננעלת במגדל שן ייחודי, פסגת אולימפוס מנותקת מדאגות היומיום ומהאידיאולוגיה הרווחת בציבור. האקדמיה, כך נראה, שכחה שהיא חלק מהחברה הישראלית ועליה לשקף, לפחות באופן חלקי, את מארג הדעות הקיים בחברה הישראלית.

רוב הסטודנטים בישראל לומדים במוסדות המתוקצבים על ידי המדינה. המימון של המדינה לסטודנט עומד על עשרות אלפי שקלים לשנת לימודים, סבסוד המגיע בסך הכול לכ-7 מיליארד ש"ח בשנה. השקעה תקציבית מסדר גודל כזה מראה לנו שני דברים עיקריים: האחד הוא שחלק ניכר מהישגיה חייבת האקדמיה הישראלית למדינה ולציבור, והשני הוא שיש ציפייה מינימלית שהאקדמיה תהווה חלק מהחברה ותתרום לחיזוקה ולפיתוחה ולא תחתור באופן תמידי לשינוי החברה על פי אמות המידה של מגדל השן.

על התפלגות הדעות באקדמיה הישראלית אין נתונים, אבל בארצות הברית פורסם בשנת 2016 מחקר שבדק את ההתפלגות הפוליטית של הסגל ב-40 אוניברסיטאות מובילות בחמישה תחומים (משפטים, פסיכולוגיה, כלכלה, היסטוריה ותקשורת). למרות שההתפלגות בין רפובליקנים ודמוקרטים באוכלוסייה הכללית היא בקירוב חצי-חצי, במחלקות אלה החלוקה הייתה חד צדדית לחלוטין: בכלכלה הם מצאו יחס של 4.5 דמוקרטים על כל רפובליקני, במשפטים 8.6 ל-1, בפסיכולוגיה 17.4 ל-1, בתקשורת 20 ל-1, ובהיסטוריה 33.5 ל-1; הממוצע הכללי הוא 11.5 דמוקרטים לכל רפובליקני, כלומר, יותר מ-91% מחברי הסגל הם דמוקרטים.

אז נכון שהמערכת האקדמית האמריקנית איננה הישראלית, אבל גם בפקולטות למדעי החברה אצלנו קשה להאמין שהחלוקה הפוליטית שונה בהרבה. עם השנים נחשפנו למרצים רבים היוצאים גלויות נגד המדינה ונגד צדקת הדרך הציונית. הושקע מאמץ רב בניסיון לבנות, לעצב ולהטמיע את ה"נרטיב" לפיו ישראל הוקמה בחטא, ושעצם קיומה כמדינת לאום יהודית הוא המשכו של אותו חטא קדמון. אפשר כמובן להתווכח על צדקת הסיפור הציוני, אולם אין זה סביר שבמערכת האקדמית תיווצר אליטה חזקה אשר מקדמת נרטיב שמהותו אנטי-ציונית ושוללת את זכות המדינה להתקיים בצביונה.

לאחדות רעיונית ולבלימת פיתוחם של רעיונות פוליטיים מתחרים יש השלכות גם על איכות האקדמיה בפועל. החל מרמה מסוימת של אחידות מחשבה כל גוף נמק. האקדמיה בפרט הופכת במצב של אחידות רעיונית לסוג של כת, המאופיינת בשיח פנימי קבוצתי המאשש את עצמו, בצדקנות ובמוסרנות, בחוסר פתיחות, בצנזורה ובדחיקה לשוליים של מה שאינו חלק מהפרדיגמה, בפחד מדיון חופשי, ובתחושת נרדפות והתכנסות פנימה. חלק מתופעות אלו כבר נותנות אותותיהן באקדמיה הישראלית, וחלק יגיעו בעתיד אם מגמת ההסתגרות והניתוק תימשך.

התהליך הזה אינו רק כריתת ענף אלא עלול להוביל לחיסול של העץ כולו. המצב הקיים בישראל הוא של הטיה פוליטית חמורה, שבה מרצים מאמצים גישה אחידה ומכנים אותה בשם האירוני "גישה ביקורתית". כאשר מדובר במוסדות המקבלים תקציבים מקופת המדינה, האבסורד זועק לשמיים. הגישה הזו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס של מדינת ישראל, אלא אף חוטאת לתפקידה היא כאשר היא מציגה עמדה אחת וסותמת את פיותיהם של קולות מבקריה בטענה ל"מקרתיזם" ו"פאשיזם". גם המצוינות האקדמית נפגמת כאשר מרצים מקודמים וממונים על היותם חלק מהברנז'ה "הנכונה", לרוב זו שמכפישה את ישראל בעולם או מקדמת חרמות על ישראל בשל מדיניות ה"אפרטהייד" שלה.

אז מה עושים? עושים! אחרי עידן של היחלשות הזהות הלאומית, נראה שהרוחות הנושבות כעת שונות. סטודנטים רבים החליטו לבסס לעצמם סל כלים ראוי שבעזרתו יוכלו להכיר טוב יותר את ההיסטוריה הישראלית והציונית. הם עושים זאת ללא מורא ופחד ומתוך אמונה כי גם למסגרת שבה הם לומדים ראוי שייכנסו תכנים המשקפים את עולמם. בידי כל סטודנט וסטודנטית הכוח להוכיח שאפשר אחרת. חופש הביטוי אינו רק החופש להסית נגד מדינת ישראל, הוא גם החופש לדרוש להניף את דגל ישראל במרכז הקמפוס, החופש לרצות תכנים יותר ציוניים בסילבוס, והחופש לבקר מרצה, חוג או אוניברסיטה כאשר אלו מוטים פוליטית. אך יותר מכל חופש הביטוי הוא היכולת ליזום ולהשתתף בפעילויות ציוניות. כל אחד ואחת מאיתנו חייב לפעול עוד קצת כדי להטמיע את הציונות במסגרות הלימוד שבהן הוא לומד. עלינו לשאוף לאקדמיה פלורליסטית אמיתית, לא כזו המבקשת להראות נרטיב של צד אחד בלבד. האקדמיה במדינת ישראל צריכה להיות מכילה כלפי נרטיבים שונים אך לא לרמוס את הנרטיב הציוני אלא לטפח אותו, ללמוד אותו וללמד אותו.

אם יסירו את תקרת ההשתקה שיצרה הקליקה האנטי ציונית באקדמיה, נגלה במהרה שרבים מאד באוניברסיטאות של מדינת היהודים אכן תומכים בה ואוהבים אותה. בין המרדף אחר הציונים והעבודות האקדמיות, ראוי שנזכור כי הדרך לא פחות חשובה ועלינו להמשיך ולהראות שהציונות לא תמה, גם ובעיקר באקדמיה. ייקח זמן עד שהאקדמיה תהפוך להיות פתוחה ומכילה באמת, אבל אין אנו רשאים להתעלם מהמהפכה הציונית שנמצאת לפתחנו ועלינו לפעול למענה בכל דרך.