שיר זמר, חיילת משוחררת, עברה לפני חצי שנה לקיבוץ נחל עוז, אז בצל הקסאמים והיום בצל העפיפונים והלהבות. והיא לא מתחרטת לרגע

פלאי מאיר

"היה פה עכשיו בום ענק", מספרת שיר זמר ממש בזמן אמת, בשיחה בנייד. היא נמצאת בדירתה, 800 מטר מגבול עזה, ואני בביתי בירושלים. זמר, במקור מהיישוב גבעון החדשה, מתגוררת בחצי השנה האחרונה בקיבוץ נחל עוז. תוך כדי שזמר מספרת לי שאמה פוחדת שהיא תישאר שם לבד בחג שבועות, היא עוצרת ולפתע אומרת: "נכון שבתחילת השיחה אמרתי לך 'וואי היה עכשיו בום'? אז עכשיו ראיתי ב-Ynet שטנקים של צה"ל ירו לעבר מרכז הרצועה. כנראה שזה היה הבום". "רוצה לשמוע עוד קטע הזוי?" היא ממשיכה. "התקשרת אלי היום בשתיים, נכון?" – דיברנו בצהריים כדי לקבוע את הריאיון – "בשתיים וחצי היתה לנו שריפה במטע".

כמו שטחים חקלאיים רבים בעוטף עזה, המטע של נחל עוז נפל קורבן ל"טרור העפיפונים". בשבועות האחרונים מופרחים מעזה אל תוך תחומי ישראל עפיפונים הנושאים חומרי בעירה, שגורמים לשריפות נרחבות כאשר הם מתרסקים. השריפות מתפשטות בקלות בעיקר בשדות חיטה של חקלאות בעל, הנסמכת על מי הגשמים, ואין בהם מערכות השקיה. בעונה הזאת השדות יבשים והאש מתפשטת בהם במהירות. הגדולה שבשריפות עד כה פרצה סמוך לנחל עוז, ושריפות נוספות כילו צמחיה בסמוך לקיבוץ מפלסים וביער בארי. על פי החקלאים, הנזקים נאמדים במאות אלפי שקלים.

אנשי הקיבוץ וכוחות ההצלה לא ערוכים למכת שריפות בהיקף כזה, ושיר מספרת על מראות לא רגילים. "היו כמה שהיה להם צינור, אבל אתה לא מבין, רצו שם מלא חיילים עם שישיות מי עדן, עם בקבוקי נסטי וכפכפים". גם הנוכחות המתוגברת של מכבי האש רחוקה מלהספיק. "הם פשוט כל הזמן מכבים שריפות. ממש מגייסים את כל מי שאפשר. אנשים מהקיבוצים באים עם הרכבים הפרטיים שלהם לעזור", היא מספרת.

הקיבוצניקים מרגישים שהם יושבים על חבית חומר נפץ – או, למצער, חבית דלק. "הכי גרוע היה ביום הכי סוער של המהומות, שבו נהרגו 50 אנשים בצד העזתי. עמדנו והיה מולנו נוף של שדה פתוח, ופשוט ראינו פתאום עמוד עשן, ועוד עמוד עשן ועוד עמוד עשן. זה קורה כי זו חיטה של גידולי בעל, אז אין שם הרבה מים. ברגע שיש ניצוץ, זהו – נשרף".

קרובים לגדר, אבל יש פה חיים

זמר, חיילת משוחררת, הגיעה לקיבוץ על מנת לעבוד בעבודה מועדפת. הסקרנות משכה אותה דווקא לשם, היא אומרת. "אני הגעתי לפה כי ממש רציתי להבין מה מביא לכאן אנשים. זאת אומרת, בהיגיון הבריא שלי בתור בן אדם, מי ירצה לגור במקום כל כך מסוכן? אם במקומות אחרים יש אזעקה ואז כמה שניות לרדת למקלטים, כאן אין אפילו שניות. זה נופל ולפעמים אחר כך נשמעת אזעקה". אבל זה לא הרתיע אותה: "אמנם אנחנו מאוד קרובים לגדר, אבל יש פה חיים. יש לי גם חברים שעובדים ממש על הגדר, באזורים שצריך אישור מהצבא לעבוד שם. הם רואים בעיניים שלהם מה קורה מעבר לגדר".

שיר חניכה בקבוצת הוותיקים בתכנית של "השומר החדש" – בשיתוף המכינה הקדם צבאית "מיתרים לכיש" וכפר הסטודנטים של מכללת ספיר – שנועדה לשקם את עוטף עזה לאחר עזיבתם של צעירים רבים בעקבות מבצע "צוק איתן" ב-2014. "הם הבינו שאם הם רוצים המשכיות לקיבוץ, הם צריכים להביא לפה עוד צעירים, אפילו רק כדי להביא רוח חיים לקיבוץ". היא עובדת בחקלאות כל יום, מצאת החמה ועד לשקיעתה, ובערב משתתפת במגוון פעילויות כגון הרצאות והופעות ועוד. צעירים רבים אחרים הצטרפו כמוה לפרויקט ובנחל עוז אין כמעט דירות פנויות להשכרה. "יש עודף אוכלוסין של משפחות צעירות", היא מספרת.

למרות החיים בצל העימות היא מעולם לא חשה פחד, גם לא בסבב העימותים הנוכחי. "גם עכשיו אני לא מרגישה שאני פוחדת כל כך. זאת אומרת, אנחנו מרגישים שהכול די שקט פה חוץ מכמה פיצוצים שנשמעים, והאכזבה הזאת כל פעם שאתה רואה שריפות בשדות". חוץ מצער על הסכסוך, התלונה היחידה שלה מופנית ביחס לפגיעה בחקלאות ובחקלאים. "אני ושאר הקומונה של 'השומר החדש' הרי עובדים בחקלאות בחצי השנה האחרונה, אז אנחנו מבינים כמה יזע ומאמץ נדרשים בשביל לקיים ענף החקלאות. לראות את כל זה נשרף ברגע זה פשוט כואב".

התושבים כבר התרגלו למיגוניות, לנוכחות המוגברת של כוחות צבאיים באזור, לצורך להגביר עירנות כל הזמן. "עד השבוע, לפחות בתקופה שאני נמצאת כאן, לא היה כזה בלאגן צבאי ותקשורתי סביב המקום הזה. זה ממש חדש לי, אבל אני לא מרגישה אחרת. לצערי אני אומרת את זה, אבל זה נהיה סוג של רעשי רקע שהם די רגילים במקום הזה".

בעבר הלא מאוד רחוק המצב היה שונה מאוד, היא מספרת. "יש פה את הדור הראשון והשני בקיבוץ שזוכרים תקופות שהערבים מעזה היו באים ומעשבים איתם את השדות. הם היו הולכים לחתונות שלהם, ולהיפך. הם היו חברים טובים." כשהוקמה הגדר, רבים מתושבי הקיבוץ התנגדו לה מטעמים אלה. "הם הבינו שהמצב הידרדר, אבל מבחינתם, החברים שלהם גרים שם. הם עבדו ביחד, הם שתו ביחד ואכלו ביחד". המצב השתנה, אבל האמפתיה נותרה. "בצד השני יש משפחות. יש אנשים שלא קשורים לזה ולא רוצים את זה. יש משפט אפריקאי שממש נכון למצב הזה: 'כששני פילים גדולים נלחמים, מי שנרמס זה העשב מתחתם'".