"בליל הכלולות פשוט בכיתי"

 

"זה לא משהו יחידני שמצריך טיפול, זו בעיה כללית בחינוך, ויש צורך בהדרכה" (צילום: מרכז יהל)

יותר ויותר צעירות דתיות כבר לא פוחדות לדבר על המיניות שלהן. השינוי שהן מקדמות מתחיל לחלחל

נועה גיא

"בעלי מדי פעם מזכיר לי שהוא מצטער שבהיסטוריה שלי לא עשיתי צבא. הוא לא מבין שלא הייתה לי אופציה. זה לא שישבתי עם עצמי והתחבטתי אם כן לעשות צבא, או לא לעשות צבא. התלבטתי איפה לעשות שנת שירות, אם רחוק מהבית או קרוב אליו, אם כפר נוער או לא כפר נוער. הצבא לא היה אצלי במודעות, לא דיברו איתי על זה, שללו ממני את האפשרות הזאת. אותו דבר קרה כשהתחתנתי. חיכיתי לחיבוק, חיכיתי להסתובב יד ביד עם מישהו. חיכיתי לקרבה, לאינטימיות, שמישהו יישב לידי ונסתכל אחד לשני בעיניים. לא חיכיתי למיניות, לא חיכיתי לפרטנר מיני, חיכיתי לחבר הכי טוב. ידעתי שהמיניות תהיה חלק מהעסקה, אבל זה הכל. אני ממש מתביישת להגיד, אבל לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה אוננות נשית, פשוט בורות מוחלטת".

את הדברים האלה מיטליה ארוסי, יועצת מינית לציבור הדתי-לאומי, כבר לא מתביישת לומר בקול. היא משתייכת לקבוצה הולכת וגדלה של צעירים אשר מובילים מהפכה של ממש בציבור הדתי – הצבת הדיון במיניות, ובפרט מיניותה של האישה, במרכז. כך גם מיכל פרינס ומרכז יהל שבראשו היא עומדת: "התחלתי בתור מדריכת כלות", היא מספרת, "ובדרך, הבנתי שאין שיח בנושא המיניות. זה לא משהו יחידני שמצריך טיפול, זו בעיה תרבותית, בעיה כללית בחינוך, ויש צורך בהדרכה. ככה הקמנו את מרכז יהל שייתן הדרכה לחיי אישות לאחר החתונה, ומתוך השיח הזה הגענו אחורה והתחלנו לדבר על חינוך למיניות בריאה".

השינוי מבורך, טוענת ארוסי. "פעם, נקודת ההנחה הייתה שלא צריך לדבר על מיניות, שזה יסתדר לבד. היה עניין של חוסר מודעות". לדבריה, העיסוק בגופה של האישה הסתכם אך ורק במשקל ובמראה הפיזי, ולא בשום דבר מעבר לכך. פרינס מוסיפה: "פעם ההורים לא נגעו בעניין המיניות, הם חשבו שהילדים ילכו לבית ספר ושם ידברו איתם על זה. זו בכלל לא רק תפיסה דתית, אלא כלל עולמית. אבל  בחברה הדתית יש יותר קושי. יש רעיון כללי איך הבחורה הדתית אמורה להתנהג – היא אמורה ללכת לאולפנה, לשירות לאומי, ואחר-כך להתחתן, ולעשות תואר, כמובן. אבל מה קורה אם זו לא הדרך? אף אחד לא אמר מה קורה עם מישהי שלא מתחתנת בגיל 22. אף אחד לא נותן אלטרנטיבה". ארוסי, מצדה, מאמינה שידע מיני יעצים צעירות ויאפשר להן ללכת בבטחה במסלול שמייעדים להן. "אתם מכוונים לנישואים ולא נותנים את הכלים", היא אומרת. "פעם באמת לא ידעו שצריך את השיח הזה, אבל היום יודעים ולא עושים עם זה כלום. אפילו מדריכות כלות לא תמיד בשלות לשיח. איך הן אמורות לתת את הידע לכלות?".

ע', סטודנטית שלמדה ברשת אולפנות מוכרת, מכירה את הנושא מקרוב: "התחתנתי לפני שנה, בליל הכלולות פשוט בכיתי", היא אומרת. "הרגשתי חוסר אונים, פחדתי, הרגשתי שאני לא מוכנה. אני בכלל לא הכרתי את הגוף שלי, איך מישהו שהוא חיצוני לי ידע ויכיר?". השיח הזה כל-כך חשוב, היא מסכמת. "פשוט חייבים לדבר על זה. לא ייתכן שחלק כל כך חשוב בנו פשוט יושתק."

ארוסי מפנה אצבע מאשימה כלפי משרד החינוך. "נראה שהם לא מסוגלים להכיל את השיח הזה על המיניות, והם מפחדים להוביל את השינוי ולהיות אלו שמביאים את הקורסים או את המידע, כי מה יגידו הרבנים שלהם, ומה יגידו ההורים של הבנות?" היא טוענת שאף אחד לא רוצה למשוך אש, אז "הם פשוט מגלגלים את הכדור הלוהט הזה מאחד לשני. זה מגוחך".

בחברה הדתית מיניות היתה מאז ומתמיד בגדר טאבו, אבל לאחרונה מתחילים להתרחש שינויים. פרינס מספרת שבשנים האחרונות יש יותר פתיחות, ויותר ויותר הורים מגלים אחריות. "הרבה הורים אומרים שהם לא רוצים שהילד שלהם יעבור את מה שהם עברו, שלא היה להם עם מי לדבר". ארוסי מסכימה, ואומרת שגם במערכת החינוך מתחיל שינוי. "גם המורים כבר עוברים שינוי. ברגע שהמורה בכיתה תרגיש נוח עם המיניות שלה זה יחלחל. היא לא תרביץ בהם תורה, היא תחיה את התורה הזאת של המיניות". ארוסי טוענת כי היא קנתה לה מתנגדים בשפע, כמו רבנים ומדריכות כלה: "הם לא אוהבים את השיח הפתוח שלי, אבל לשמחתי, אף אחד מהם לא העז לקום מולי באופן ישיר, אלא רק מאחוריי גבי". נראה שגם נציגיו של הממסד השמרני מבינים, לאט לאט, שהשינוי כבר כאן.