הוא גדל כנוצרי אדוק במדינה האפריקאית, וגילה את היהדות די במקרה. לאחר שעבר גיור אורתודוקסי ולימודים בישיבה, משה אשר יהונתן מיטשל לומד לתואר שני בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה.

מאת אלמוג ויינגרטן

"אם מישהו היה אומר לי לפני 13 שנה שאני אהיה יהודי שגר בארץ ולומד בעברית הייתי אומר להם: 'אני לא יודע מה אתה מעשן אבל כנראה שזה טוב!'", אומר משה אשר יהונתן מיטשל (31), סטודנט לתואר שני בלימודי אסיה באוניברסיטת חיפה.

משה (לשעבר פי ג'יי) גדל בזימבבואה כנוצרי מאמין, בן לאמא נוצרייה אדוקה ולאבא אתאיסט. המשפחה של משה, צאצאי המתיישבים הלבנים בקולוניה הבריטית לשעבר, באה מרקע סוציו אקונומי בינוני-גבוה. "היה לנו בית בסדר גודל של ממש וילה בארץ", הוא מספר, עם גינה גדולה ובריכה, סוכנת בית וגנן. 

אביו עבד במפעל הברגים המשפחתי ואמו עבדה במשרות חלקיות כדי להשקיע זמן בגידול ילדיה. משה בילה את הילדות שלו בבריכה, ובמשחקי לגו ועם ילדים מהקנטרי קלאב. במהלך ילדותו רוב חבריו לספסל הלימודים היו שחורים, אם כי המתיחות הגזעית שאפיינה את המדינה, שזכתה לעצמאות משלטון מיעוט לבן ב-1980, היתה ברקע. "היה חלום לחברה לא-גזענית בזימבבואה עד שנות ה-2000," הוא אומר. "בילדות שלי, למדנו לא לשים עין על הצבע עור של האדם האחר".

בגיל 7 עבר, מסיבות טכניות, ללמוד בבית ספר יהודי בבולאוואיו (העיר השניה בגודלה בזימבבווה) ושם נחשף לראשונה ליהדות. " נדמה לי שזה עשה בעיות עם הדת הנוצרית שלי", הוא נזכר. עם זאת, למרות שבית הספר היה יהודי, למדה בכיתה של משה רק יהודיה אחת. 

בגיל 12 המשיך לתיכון נוצרי, אולם בגיל 16 פגש מורה מבית הספר היסודי שלו בטקס שאורגן לזכרו של בית הכנסת שנשרף, שבו נכחו מנהיגי הקהילות בעיר. המורה הזמינה את משה (אז עוד היה פי ג'יי) לכוס תה, והוא הסתקרן כאשר היא ובעלה דיברו על יום שישי בבית הכנסת. הוא ביקש להצטרף ונענה בחיוב. לאחר התפילה, נשיא הקהילה הזמין אותו להליכה יחד עם רב בית הכנסת. 

משה ראה בכך הזדמנות לשאול את השאלות שהיו לו, כנוצרי אדוק, על התנ"ך. לדבריו, התשובות שלהן זכה היו כה מרתקות עד שהרגיש צורך להמשיך לבקר בבית הכנסת, גם אם באופן לא סדיר, על אף שהיה יושב ראש תנועת הנוער של הכנסייה הפרוטסטנטית שבה היה חבר וכן היה עוזר בכיר לכומר. הכומר היה מודע לעניין של משה ביהדות, אך חשב שזו דרך טובה להעמיק את ידיעותיו בנצרות. "עדיין לא הייתי יהודי אבל היה לי רב והיה לי כומר והייתי מבסוט עם זה", הוא אומר.

התרוממות רוחנית

כשנתיים לאחר מכן, בגיל 18, עבר לאנגליה לבדו כדי ללמוד באוניברסיטה. כשנה לאחר מכן, אמו באה לבקרו והם נסעו שניהם לטיול בישראל. להפתעתו של משה, הוא הרגיש בכותל התרוממות רוחנית, ולעומת זאת, כאשר ביקרו במקום שבו לפי האמונה קם ישו לתחייה לא הרגיש כלום. "הרגשתי תייר", הוא אומר. "הרגשתי שאני רוצה רק להצטלם במקום הזה וזה לא היה דבר שאמור לקרות". 

כשחזר לאנגליה, גילה שהרב שלו מזימבבואה עבר גם הוא למדינה, והתפלל בבית הכנסת שבו ביקר מדי פעם. משה נפגש עם הרב שלו ובשנת 2007, בהיותו בן 20, החליט לעבור גיור אורתודוקסי ספרדי. על הסיבות לכך הוא אומר: "פשוט לא יכולתי להאמין יותר שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות אי צדק כזה שאך ורק נוצרים מגיעים לגן עדן ואחד הדברים שאני מתלהב ביהדות… שכל בן אדם יכול להגיע לגן עדן". 

על החלטתו סיפר משה להוריו בשיחת טלפון. בתחילה דאגה אמו לעתידו בעולם הבא, ואביו חש שהוא מפנה את גבו לקהילה ממנה בא. בסופו של דבר השלימו עם החלטתו. חבריו, המפוזרים ברחבי העולם, הגיבו בדרכים שונות: חלקם ניסו לשכנע אותו לחזור לנצרות, ללא הצלחה, בעוד אחרים חשו שפנייתו של משה ליהדות הייתה בלתי נמנעת. לדבריו, רבים מחבריו לא הופתעו מההחלטה הבלתי-שגרתית: "כל החיים שלך היית מישהו קצת מעניין וייחודי," אמרו לו.

הגיור של משה כלל לימודים בהנחיית רב, שמירת מצוות ולבסוף היה עליו לעבור לגור עם משפחה יהודית אורתודוקסית כדי לספוג את אורח החיים הדתי. הוא נדרש לעבור לגור איתם במשך ששה חודשים, אך נשאר שנתיים נוספות מרצונו.

מתפלל לקיבוץ גלויות – ומקיים

משהשלים את הגיור, עדיין באנגליה, הוזמן לחגוג את סדר פסח אצל משפחה יהודית. בהתאם למסורת המשפחתית, משה (כמו שאר המשתתפים) היה רשאי לבקש מתנה עבור מציאת האפיקומן. הוא חשב לרגע, והחליט שהוא רוצה ללמוד בישיבה. המשפחה המארחת הסכימה לשלם על הלימודים, ומשום כך החליט ללמוד בישראל, שבה שכר הלימוד בישיבה נמוך פי שלושה מאשר באנגליה. אבל, מציין משה, זה היה המהלך המתבקש. "איך אני יכול להתפלל כמה פעמים ביום שיהיה קיבוץ גלויות ואני לא עושה משהו בשביל זה?", הוא מסביר. 

משה הגיע לישראל, ובמשך ששה חודשים למד בישיבת אור שמח בירושלים. לאחר מכן עבר לקיבוץ הדתי שדה אליהו, שם למד עברית והתגורר בעוד שירת בצבא כחייל בודד. לאחר שחרורו חזר לירושלים לטובת לימודים במכינה קדם-אקדמית, גר זמן מה באילת במטרה לחסוך כסף לקראת הלימודים, ולבסוף עבר למעונות של אוניברסיטת חיפה. לדבריו, הרב-תרבותיות של חיפה משכה אותו. "זה מזכיר לי את העיר שלי שיש בה דו קיום ורב תרבותיות וכולם מסתדרים," הוא אומר. "אז חשבתי שאני מאוד רוצה לחיות כאן". 

חייו של משה הובילו אותו למקומות לא צפויים – אך אין בו שמץ חרטה. "אני מרגיש שאני שומר על הדברים החשובים שקיבלתי מהילדות שלי כיהודי, יותר מאשר אם עברתי התבוללות באנגליה". הוא מאושר בישראל ומרגיש בה בבית, אבל לא יודע אם יישאר כאן לנצח. "עם העבר שלי", הוא אומר, "אני באמת לא יודע אם כדאי לי לתכנן… אני פשוט ממשיך מנסה לחיות את היומיום. מה יקרה בעתיד? אני לא יודע".