רק אחרי שעברה ללמוד באוניברסיטה גילתה קרן רטר עד כמה עושים את החיים קלים לסטודנטים במכללה שממנה באה. אבל לצד הקשיים, היא גילתה שיש ללימודים באוניברסיטה גם צדדים חיוביים.
קרן רטר
מול הסטודנט הישראלי המתחיל ניצבת ברירה: הוא יכול להשקיע זמן רב, ולעתים קרובות גם כסף רב, בהכנה לבחינה הפסיכומטרית. זה דורש המון משמעת עצמית ויכולת עמידה בלחץ. התמורה מסתכמת ביכולת להתקבל לאוניברסיטה – כמובן, כל עוד הציון טוב מספיק.
אפשרות אחרת היא ללמוד במכללה, שבה שכר הלימוד גבוה פי שלושה מבאוניברסיטה. במכללה אמנם משלמים יותר, אבל גם מתאמצים הרבה פחות.
מניסיוני במכללה הכול פשוט יותר, מוגש "על מגש של כסף". יש כיתה אחת, כמו בבית הספר, עם מערכת שעות מובנית חברים ואווירה מחבקת. קל יותר לקבל ציונים טובים, החברים לכיתה ואגודת הסטודנטים מעלים את כל הסיכומים והחומר לאינטרנט, הכל נגיש ולא קשה להצליח במבחנים.
למדתי שנה א' בחוג לתקשורת בקריה האקדמית אונו, מכללה יחסית קטנה ובאווירה ביתית. תמיד היה מענה לכל בעיה שאלה ובקשה שהעליתי. לדוגמה כשאובחנתי כסובלת מקשיי למידה, אושרו לי הקלות באותו היום שבו הגשתי את תוצאות האבחון. אם המרצה בקורס לכתיבה אקדמית לא הייתה ברורה בשיעור, הרגשתי נוח לקטוע אותה ולבקש שתחזור על החומר מחדש; לא התביישתי להגיד לחבריי לכיתה שאני לא מבינה או לשאול שאלה. חוץ מזה, רוב הסטודנטים בכיתה היו באותה רמה כמוני ובדרך כלל הסכימו איתי אם משהו היה לא מובן.
בפורים המכללה ערכה נשף תחפושות מושקע. ביום האהבה קישטו את כל הדשא בבלונים ושטיח אדום, ערכו שולחנות פוטוגניים ועליהם שוקולדים, ורדים, בלונים, בקבוקי שמפניה, גלידות ואין סוף פינוקים. אחרי תקופת המבחנים, כשחזרנו לסמסטר ב', היה אירוע חגיגי במכללה – פסטיבל של ממש עם דוכני בירה ועמדות אוכל. באוניברסיטה אין את כל זה: מקסימום דוכן בירה מדי פעם או חלוקת קרמבו.
אחרי סיום שנה א', המשכתי לשנה ב' בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה לצד שנה א' בחוג לשירותי אנוש. באוניברסיטה יש לי הרגשה הרגשה שהכול גדול ומסובך, שאתה אדם לעצמך. הסטודנטים נדרשים להרכיב מערכת לבד ועוברים מכיתה לכיתה בלי באמת להכיר את הסטודנטים האחרים. אין שיתוף סיכומים, אין יחס אישי באותה מידה מצד ההנהלה, וצריך לעבוד קשה כדי להצליח ולקבל ציונים טובים. האווירה לא מחבקת: קשה לדעת למי לפנות בשאלה או בבקשת עזרה, והרבה פעמים מי שתפנה אליו יפנה אותך לכתובת אחרת.
מאוד קשה להתרגל למעבר, מפני שזה מאוד שונה והפוך. בתחילת השנה צריך להירשם עצמאית לקורסים דרך האתר. עבור מי שלא מתמצא, התהליך קשה ומורכב במיוחד בהרשמה לקורסי בחירה עם מספר סטודנטים מוגבל, כי אם לא מזדרזים להירשם יש סיכוי שלא ישאר מקום. הרגשתי מתוסכלת ולחוצה שאין מי שילמד אותי ויראה לי איך להירשם לקורסים, להרכיב מערכת נוחה, או לבחור קורסים טובים. המזכירות ואנשי הסגל לא מיהרו לעזור לי ולרשום אותי לקורסים כי זה לא מחובתם. הרגשתי שאני ממש צריכה להתחנן לעזרה ולהדרכה. הגעתי לסף דמעות עד שמספר אנשים עשו לי טובה ורשמו אותי, לפנים משורת הדין: פעם היתה זו המזכירה של החוג, פעם אנשי התמיכה הטכנית. עד היום לא הצלחתי להבין כ"כ איך ארשם לבד לקורסים. אני מקווה להתרגל ולהסתגל בסוף.
במכללה שביעות הרצון של הסטודנט היא אינטרס עליון. באוניברסיטה פחות. אפילו להתקבל זה לא מובן מאליו.
התרגלתי לחברים ולכיתה אחת יחסית מאוחדת – שיש חברים, עזרה הדדית, קבוצות וואטצאפ, למידה משותפת, עזרה בעבודות, סיכומים, עוברים את תקופות המבחנים ביחד, יוצאים ביחד ואפילו בימי הולדת מביאים עוגה לכיתה וחוגגים ביחד. הייתה לי הרגשת ביטחון שאני לא לבד בלימודים: גם בחגיגות וגם בלחץ של הלימודים היו חברים שעטפו אותי ותמכו.
באוניברסיטה ההרגשה שונה לגמרי. אני עוברת מכיתה לכיתה, בין קורס לקורס עם אנשים שונים, הכרתי קצת חברים אבל הם לא טובים וקרובים כמו שהיו לי במכללה. מה שהכי קשה לי זה לשבת ללמוד לבד, במיוחד לפני מבחנים או עבודות גדולות. התרגלתי שתמיד יש לי עם מי לשבת ללמוד ואני מקווה מאוד למצוא גם פה מישהו שיעזור לי לעבור את כל המבחנים והעבודות, כי זה לא קל לבד. בקרוב תתחיל תקופת המבחנים הראשונה שלי פה באוניברסיטה ואני ממש חוששת ולחוצה. איך אעבור את זה, ועם מי?
אבל מצד שני, בסוף מתרגלים להכל. בסופו של דבר, תואר אוניברסיטאי יותר נחשב בקורות החיים, והוא גם זול משמעותית. ועם הזמן תמיד מכירים אנשים ומסתגלים למסגרת.
וגם, בסופו של דבר, האוניברסיטה מכינה לחיים האמיתיים. אני מרגישה שאצא מכאן בוגרת ומחושלת.